האם מעבר עובד מתל אביב לפתח תקוה מהווה הרעת תנאים עד לכדי פיטורים בדין מפוטר?

עו”ד ג’ון גבע ועו”ד שלומי הדר

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו, התבררה תביעתה של נאוה פינקלשטין, אשר יוצגה על ידי עו”ד אחז אגם, כנגד ד.י. הלפרינ’ס בע”מ, אשר יוצגה על ידי עו”ד צדוק בן ציון. פסק הדין ניתן בינואר 2019, בהיעדר הצדדים, מפי השופט דורי ספיבק – אב בית הדין, נציגת ציבור עובדים, לאה חלה ונציגת ציבור מעסיקים, שרה אבן.

עוה”ד שלומי הדר וג’ון גבע

הנתבעת מפעילה רשת חנויות אופטומטריה. התובעת הועסקה על ידה החל מספטמבר 2008 ועד למרץ 2016 בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים בנסיבות אשר היו שנויות במחלוקת בין הצדדים. עם תחילת עבודתה, הוצבה התובעת בסניף ראשון לציון, שם שימשה בתפקיד מוכרת מן השורה. ביוני 2009, הועברה התובעת לסניף דיזנגוף סנטר בתל-אביב, שם החלה לשמש כמנהלת הסניף. ביום 11.2.2016, הודיעה הנתבעת לתובעת על העברתה לשמש כמנהלת סניף פתח-תקוה, וזאת החל מיום 14.2.16.

לטענת הנתבעת, מן הרגע שבו הודיעה לתובעת על השינוי בהצבתה, היא עשתה דין לעצמה והפסיקה להגיע למקום עבודתה, תוך שהיא נוקטת ב”שביתה איטלקית”, וכל הניסיונות להשיג אותה טלפונית עלו בתוהו, שכן התובעת “סיננה” את מנהל הנתבעת. שבוע לאחר העברתה, שלחה התובעת לנתבעת מכתב, שבו נאמר, בין היתר, כי: “…מעבר מסניף דיזנגוף הממוקם בעיר מגוריי, אל סניף מרוחק בפתח-תקוה, הדורשת הסתרבלות ותוספת מרחק ואוטובוסים, פוגע קשות באורח חיי, בדרכי הגעתי אל העבודה ובסדרי יומי. בנסיבות אלה אבקשך להודיעני בחוזר, האם הינך עומד על הפגיעה הנזכרת במכתבך. בנסיבות אלה, אראה בכך הודעה על סיום העסקתי בדין מפוטר, או שמא מצאת פתרון אחר לבעיות הפנימיות ברשת”.

בין הצדדים נערכה התכתבות ענפה נוספת שבסופה לא שבה התובעת לעבודתה. ביום 9.5.2016 הגישה התובעת את תביעתה שכללה שלושה רכיבי תביעה: פיצויי פיטורים, החזר ימי מחלה שלא שולמו, וכן החזר הניכוי שבוצע בשכרה בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

בית הדין הגיע למסקנה, כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים מהטעמים הבאים:

ראשית, התובעת סירבה בכל תוקף להגיע לעבודה בסניף פתח-תקוה וזאת על אף שהנתבעת שבה והדגישה במכתביה לתובעת, שככל שהיא תשוכנע שמדובר בהרעה משמעותית מבחינת הנסיעות לעבודה, היא תהיה מוכנה לממן לתובעת מוניות. זאת, בדיוק כפי שביקשה התובעת בעצמה ומעבר לחובה שהייתה מוטלת על הנתבעת על פי דין.

שנית, בהסכם העבודה בין התובעת והנתבעת צוין כי החברה תהא רשאית לנייד את התובעת בין הסניפים “באופן זמני או קבוע”.

שלישית, בית המשפט שוכנע כי התובעת לא הועסקה אך ורק במקום אחד. במהלך דיון ההוכחות, הודתה התובעת שהיא נדרשה מדי פעם בפעם למלא את מקומם של עובדים בסניפים אחרים, לרבות בסניף בפתח-תקוה. בנוסף, מנהל הנתבעת העיד, ובית המשפט נתן בדבריו אמון, כי לאחר שנכנס לתפקידו באמצע 2015 הוא ביצע שורה של שינויים בהצבות עובדים כך שהמקרה של שינוי השיבוץ של התובעת לא היה מקרה בודד.

רביעית, התובעת לא התייצבה לעבודה אפילו לא ליום אחד בסניף פתח-תקוה, ובמקום זאת הגישה לנתבעת אישורי מחלה לתקופה של יותר מעשרה ימים. ביחס לאישורים אלה, כבר בהתכתבות עם התובעת, ציינה הנתבעת כי לאור תמונות שהעלתה התובעת לרשת החברתית מחופשה באילת ממש באותם הימים, היא חושדת שלא מדובר באישורי מחלה אותנטיים. על פי בית הדין, התובעת נמנעה מלהשיב לנקודה עובדתית קריטית זו, הן במכתביה בזמן אמת, הן בכתב התביעה והן בתצהירה. גם כאשר ניתנה לתובעת ההזדמנות להגיש תצהיר משלים לעניין זה, לא מסרה גרסה מלאה. כל שמסרה בעניין הייתה אמירה “קצרצרה” לפיה, מדובר בתמונות שהועלו לפייסבוק בזמן המחלה אך צולמו בזמנים אחרים. בית הדין התייחס לשתיקתה של התובעת בעניין התמונות כאל “שתיקה רועמת”, שהובאה לחובתה במאזן הראייתי.

חמישית, התובעת לא הוכיחה מה המשמעות, מבחינת זמן הגעה לעבודה, להעברתה מסניף דיזנגוף שבתל-אביב לסניף בפתח-תקוה. נוכח העובדה שהנתבעת הציעה לתובעת לשקול לממן עבורה נסיעה במוניות ונוכח העובדה שהתובעת לא נתנה הזדמנות אמיתית לבחינת הנושא, בית הדין לא השתכנע שמדובר היה בהרעת תנאים מובהקת.

שישית, נדחתה טענתה של התובעת לפיה שינוי מקום העבודה היווה הרעת תנאים לא רק בשל המרחק ממקום מגוריה, אלא גם בשל “שינוי בשעות, במשמרות, ובבונוסים”. על פי בית הדין מדובר בטענה המהווה “הרחבת חזית” שכן הטענה לא נזכרה קודם לדיון ההוכחות, לא בהתכתבות בין הצדדים, וגם לא בתצהיר התובעת.

לבסוף, בית הדין ציין, כי על פי הנתבעת, אחת הסיבות להעברתה לסניף פתח-תקוה הייתה איחוריה. לטענת הנתבעת, איחוריה של התובעת בסניף דיזנגוף עשויים היו לגרור סנקציות מטעם הנהלת הקניון כלפי הנתבעת. לעומת זאת, בסניף פתח תקוה, שנמצא פיזית בתוך סניף של חנות ה”משביר”, התפיסה הייתה שאיחוריה של התובעת יהיו פחות מורגשים. בית הדין ציין, כי התובעת לא התמודדה עם טיעונים אלה ולא חקרה את נציג הנתבעת ביחס אליהם. בית הדין הוסיף, כי הסיבות להצבה מחדש (סיבות נוספות היו מחסור במנהלים בפתח-תקוה ושינויים רוחביים שנעשו ביחס להצבת כוח אדם ברשת) נמצאות במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של הנתבעת.

בית הדין דחה את טענת התובעת כי היא זכאית להחזר דמי ההודעה המוקדמת שנוכו ממשכורתה האחרונה ופסק לה 3,000 שקל עבור דמי מחלה.

התביעה נדחתה ברובה. נפסק, כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 3,000 שקל דמי מחלה. כן נפסק, שעל התובעת לשלם לנתבעת הוצאות בסך 6,000 שקל.

** עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

Be the first to comment