המעסיקה טענה שהעניקה לעובדת הלוואה – בית הדין קבע שמדובר בבונוס כחלק משכר העבודה / מאת עו"ד ג'ון גבע ושלומי הדר

השופט גרס כי גרסתה של התובעת, לפיה מדובר בבונוס מסתברת והגיונית יותר מגרסת הנתבעת. בית הדין הדגיש, כי הדבר מתחדד נוכח העובדה שמדובר בסכומים ניכרים המשולמים במשך תקופה ארוכה ללא כל הסדרה הנוגעת להשבתם. כמו כן, התנהלות הצדדים ביחס לסכומים שניתנו מרמזת ומלמדת, שאין כל כוונה מצד הנתבעת לתבוע את השבתם

עו"ד שלומי הדר ועו"ד ג'ון גבע
עו"ד שלומי הדר ועו"ד ג'ון גבע

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נדונה תביעתה של פלונית ("התובעת"), שיוצגה על ידי עו"ד ע. בן כוכב, כנגד מעסיקתה לשעבר, חברת הצורפים בע"מ ("הנתבעת"), שיוצגה ע"י עו"ד מ. מאיר. פסק הדין ניתן בדצמבר 2017, בהיעדר הצדדים מפי, השופטת אופירה דגן-טוכמכר ומפי נציגי הציבור איתן סלע וורדינה יריב.

הנתבעת היא חברה העוסקת ביצור ובשיווק של כלי כסף וחפצי יודאיקה ובמסגרת כך היא מפעילה רשת חנויות. באחד הימים החלה התובעת לעבוד בשורות הנתבעת בתפקיד של מנהלת רשת החנויות. כשנה לאחר מכן קודמה התובעת לתפקיד סמנכ"ל שיווק, ובחלוף שנה נוספת קודמה לתפקיד משנה למנכ"ל הנתבעת. בסמוך לכך התובעת החלה לקבל מהנתבעת סכומים חודשיים בסך של 20 אלף שקל וזאת בנוסף לשכר ששולם לה במסגרת תלוש שכר שהונפק עבורה (על אופיו של תשלום זה נעמוד בהמשך). חודש לאחר מינוי התובעת לתפקיד משנה למנכ"ל, היא מונתה לתפקיד מנכ"ל הנתבעת.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת

בשלב מאוחר יותר, כשנה לאחר מינוי התובעת לתפקיד מנכ"ל הנתבעת, היא חוותה אירוע מוחי, אירוע אשר אילץ אותה להיעדר מעבודתה לתקופות ממושכות. חודשיים לאחר מכן הגיעו התובעת והנתבעת להסכמה בנוגע לסיום העסקתה. סיכום זה נערך בכתב והוא כלל בין היתר את מועד סיום יחסי העבודה, את פעילות התובעת עד למועד זה, את זכאות התובעת לפיצויי פיטורים, לרבות זכויות סוציאליות נוספות.

מספר חודשים לאחר חתימה על ההסכם, ובטרם הגיע מועד סיום העסקת התובעת, הפסיקה התובעת להתייצב לעבודתה. לאור זאת הנתבעת נמנעה מלשלם לתובעת שכר ובמועד סיום העסקתה המוסכם, הנפיקה הנתבעת עבור התובעת תלוש גמר חשבון. עם זאת הנתבעת נמנעה מלשלם לתובעת השלמה של פיצויי פיטורים.

התובעת פנתה לנתבעת באמצעות בא כוחה במכתב מפורט אודות אי עמידת הנתבעת בתנאי ההסכם. בתגובה השיבה הנתבעת, כי ברישומים שלה קיים חוב לתובעת בסך של 345 אלף שקל, אותו עליה להסדיר. הצדדים לא הצליחו לגבש הסכמה ועל כן הוגשה התביעה לבית הדין.

לטענת התובעת היא זכאית לשכר עבודה מלא עד למועד סיום יחסי העבודה וזאת ללא כל קשר להתייצבותה בעבודה. עוד נטען, כי על הנתבעת לשלם לתובעת הפרש פיצויי פיטורים וזאת בהתאם לתלוש השכר האחרון של התובעת. התובעת הוסיפה, כי היא מעולם לא נטלה הלוואה מהנתבעת, וכל הסכומים ששולמה לה מחוץ לתלוש השכר היו שיקפו תשלום על חשבון בונוס שנתי, לפי תכנית התמריצים של הנתבעת.

מנגד נטען, כי היעדרות התובעת ממקום העבודה שוללת ממנה את הזכאות לשכר בתקופה זו, הואיל ותשלום זה הותנה בעבודה של התובעת בפועל. בנוגע לכספים ששולמו לתובעת מחוץ לתלוש השכר נטען, כי לא מדובר בבונוס אלא בכספי הלוואה שניתנו לתובעת על רקע מצוקה אישית שלה. לפיכך, יש לקזז את הסכומים ששולמו לתובעת במסגרת כך. הנתבעת הוסיפה, כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים בשונה מטענת התובעת, הואיל ויש לחלק את תקופת עבודה לשני חלקים ולחשב את הפיצויים בהתאם, שכן חל שינוי יסודי בתפקידה.

כיצד פסק בית הדין במקרה דנן? האם התשלומים ששולמו לתובעת מחוף לתלוש השכר משקפים הלוואה או בונוס?

בית הדין בחן את טענות הצדדים וקבע, כי ביחס לתשלום ששולם לתובעת מחוץ לתלוש השכר, גרסתה של התובעת, לפיה מדובר בבונוס מסתברת והגיונית יותר מגרסת הנתבעת. למעשה, הנתבעת לא הציגה כל מסמך המבטא הסכמה של התובעת בנוגע לקבלת הלוואה כנגד השבת כספים בשלב מאוחר יותר. בהיעדר הסכם הלוואה לא ברור מה הסכום הסופי שהוסכם להעניק לתובעת, מהם המועדים להשבת הכספים, תנאי ההלוואה וכיו"ב. בית הדין הדגיש, כי הדבר מתחדד נוכח העובדה שמדובר בסכומים ניכרים המשולמים במשך תקופה ארוכה ללא כל הסדרה הנוגעת להשבתם. התנהלות הצדדים ביחס לסכומים אלה מרמזת ומלמדת, שאין כל כוונה מצד הנתבעת לתבוע את השבתם.

לשם חיזוק קביעה זו הוסיף בית הדין, כי בהסכם שנחתם בין התובעת לנתבעת, המסדיר את סיום יחסי העבודה, לא היה כל אזכור בנוגע לסכומי ה"הלוואה". זאת ועוד, בגמר החשבון שילמה הנתבעת פדיון חופשה לתובעת וזאת מבלי להתייחס להלוואה הנטענת. בית הדין קבע, כי מדובר למעשה בתוספת שכר, שלא הייתה תלוית ביצועים כלשהם, ועל כן צריך היה לכלול אותה בתלוש השכר. לפיכך בית הדין דחה את דרישות הנתבעת לביצוע קיזוז.

בית הדין בחן בנוסף האם התובעת זכאית לשכר עבור החודשים שלא התייצבה לעבודה. נקבע, כי בהסכמים לסיום העסקה של עובדים בכירים נהוג לשלם שכר לאותו עובד גם מבלי להתייצב לעבודה והדבר מקבל משנה תוקף, כאשר בהסכם נקבעת מגבלה בתחום חופש העיסוק של העובד, מגבלה שצויינה גם בהסכם בין התובעת לנתבעת. לפיכך נקבע, כי התובעת זכאית לשכר עבור החודשים שהיא לא התייצבה לעבודה, בסמוך למועד סיום יחסי העבודה.

בית הדין קביל את התביעה בחלקה והורה לנתבעת לשלם לתובעת סך של 225,832 שקל בגין אותם רכיבי תביעה שהתקבלו.

 

** עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

 

Be the first to comment

Leave a Reply