העובדת לא כשירה לסוג עבודתה – האם היא זכאית לשכר עד למציאת תפקיד אחר? / מאת עו"ד ג'ון גבע

התובעת, הנדסאית כימיה בהכשרתה, עבדה במספר תפקידים אצל הנתבעת, כאשר לבסוף הוצבה במעבדה אנליטית לאבחון מים ושפכים ביחידה להנדסה סביבתית. סמוך לאחר מכן החלה לסבול מקשיי נשימה ומתסמינים שונים שהשפיעו על תפקודה ועל מצבה הבריאותי. התובעת הופנתה לרופא תעסוקתי, שקבע, כי איננה מתאימה לעבוד במעבדה

בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע נדונה תביעתה של שושנה דוידי שבו ("התובעת"), שיוצגה על ידי עו"ד רפאל קויתי, נגד מעסיקתה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב ("הנתבעת"), שיוצגה על ידי עו"ד אלמוג סלע. פסק הדין ניתן במרץ 2017, בהעדר הצדדים, מפי השופט משה טוינה ומפי נציגי הציבור, פסה מרקוביץ ויאיר כפיר.

התובעת הינה הנדסאית כימיה בהכשרתה, שהחלה לעבוד בשורות הנתבעת במהלך שנת 1987. התובעת עבדה במספר תפקידים בנתבעת, כאשר לבסוף הוצבה במעבדה אנליטית לאבחון מים ושפכים ביחידה להנדסה סביבתית. סמוך לאחר מכן החלה התובעת לסבול מקשיי נשימה ומתסמינים שונים אשר השפיעו על תפקודה ועל מצבה הבריאותי. התובעת הופנתה לרופא תעסוקתי, שקבע, כי התובעת "איננה מתאימה לעבוד במעבדות לביוטכנולוגיה סביבתית שבמחלקה להנדסה סביבתית".

בהתאם להנחיית הרופא התעסוקתי, הודיעה הנתבעת לתובעת, כי החל מ-6 בפברואר 2013 חל עליה איסור להתייצב לעבודה עד למציאת תפקיד מתאים אחר. כמו כן, הנתבעת ציינה, כי עד לקבלת אישור רפואי חלופי, היא רואה בתובעת כמי שאינה מסוגלת לבצע את עבודתה ולכן לא ישולם לה שכר עבודה אלא דמי מחלה בלבד.

התובעת לא השלימה עם עמדת הנתבעת וטענה, כי לא מדובר במצב רפואי המונע את המשך העסקתה, אלא שההנחיה הרפואית מתייחסת לעבודה במעבדה מסוימת ותו לא. התובעת דרשה מהנתבעת למצוא לה מקום עבודה חלופי, וכן לשלם לה שכר להבדיל מדמי מחלה וזאת עד למציאת משרה מתאימה. בתוך כך, התובעת הגישה תביעה לבית הדין וביקשה להורות לנתבעת על מציאת עבודה חלופית וכן על תשלום שכר בתקופת הביניים.

נציין, כי התובעת נעדרה מעבודתה תקופה של כעשרה חודשים. לשיטתה, אין לראות בתקופה זו כתקופת מחלה ועל הנתבעת לשלם לה שכר עד למציאת משרה מתאימה. כמו כן, על התובעת חל הסכם קיבוצי המסדיר את יחסי העבודה מול הנתבעת.

הנתבעת טענה, כי התובעת נעדרה מהעבודה בשל סיבה רפואית. בהתאם לכך שולמו לתובעת דמי מחלה. נוסף על כך, הנתבעת עשתה מאמצים למציאת מקום עבודה שתואם את המגבלות שקבע הרופא התעסוקתי. לבסוף נטען, כי התובעת לא הייתה זכאית לשכר עבור תקופת ההיעדרות. ככל שייקבע, כי אין לראות בתקופת ההיעדרות כתקופת מחלה, הרי שעל התובעת להשיב את הכספים ששולמו לה כדמי מחלה.

האם קביעתו של הרופא התעסוקתי, לפיה התובעת אינה כשירה לעבוד בתפקידה הנוכחי, מחייבת את הנתבעת לשלם לה שכר עד למציאת משרה חלופית?

בית הדין ציין תחילה, כי כאשר עובד נמנע מלמלא את חלקו בחוזה העבודה ומביצוע מטלותיו במסגרת יחסי העבודה, אין הוא זכאי לשכר או לתחליף שכר, אלא במצבים שבהם החוק או חוזה העבודה מקנים לו את הזכות האמורה. הזכות לדמי מחלה, היא דוגמא מובהקת לקביעה זו. בית הדין הוסיף, כי אין מחלוקת שהתקיימו יחסי עבודה בין התובעת לנתבעת. לפיכך, ומשנמנע מהתובעת לעבוד במעבדה שבה הוצבה, היה עליה להצביע על מקור המזכה אותה בשכר במהלך תקופת ההיעדרות. בהקשר זה צוין, כי בנסיבות דנן אין בהסכם הקיבוצי הוראה המקנה לתובעת זכות לשכר במהלך תקופת ההיעדרות.

עוד צוין, כי על פי ההסכם הקיבוצי, כאשר מצבו הבריאותי של עובד מחייב העסקה בעבודה מתאימה יותר, תפעל הנתבעת להעבירו לתפקיד כאמור. הוראה זו מחייבת את הנתבעת "להשתדל" למצוא מקום עבודה חלופי להבדיל מ"להציב". משמעות הדברים הינה, כי הנתבעת אינה מחויבת לספק עבודה מתאימה לתובעת ובהתאם היא אינה חייבת לשלם לה שכר בעד תקופת הביניים.

הואיל ובית הדין קבע, כי התובעת לא הייתה זכאית לשכר בעד אותה תקופת ביניים, התעוררה סוגיית הזכאות לתשלום דמי המחלה. נזכיר, כי התובעת טענה, שאין לראות בהיעדרותה בשל רגישות לעבודה במעבדה מסוימת, כליקוי רפואי ולפיכך הנתבעת לא הייתה רשאית לשלם לה דמי מחלה על חשבון המכסה שהיא צברה.

בית הדין ציין, כי חוק דמי מחלה ("החוק") מגדיר מחלה כ"אי כושרו הזמני או הקבוע של העובד לבצע עבודתו, הנובע, על פי ממצאים רפואיים, ממצב בריאותי לקוי". עוד קובע החוק, כי עובד שנעדר מעבדותו עקב מחלה זכאי לקבלת דמי מחלה. בפרשה אחרת קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי הזכאות לדמי מחלה מותנית בקיומם של שני תנאים. התנאי הראשון – העדר יכולת לעבוד, התנאי השני – מצב תחלואתי שהוא סיבת היעדר היכולת לעבוד. נקבע, כי מצבה של התובעת נופל בגדר התנאים לזכאות של דמי מחלה.

בית הדין דחה את התביעה לתשלום שכר, וכן קבע, כי התובעת הייתה זכאית לתשלום בגין דמי מחלה כפי ששילמה לה הנתבעת. בנסיבות העניין נפסק, כי אין להורות על חיוב בהוצאות משפט.

עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

 

 

Be the first to comment

Leave a Reply