התקבלה תביעה לתשלום שעות נוספות חרף טענת הנתבעת שהתובעת עבדה במשרת אמון

על פי בית המשפט יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה על עובדות המקרה מביא למסקנה כי תפקידה של התובעת לא היה "תפקיד הנהלה" או "תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי" באופן המוציא את העסקת התובעת מתחולת החוק

עו"ד ג'ון גבע

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב יפו התבררה תביעתה של ליאת ארבל (חכם) כנגד א.מ.ל אמריקן לייזר בע"מ, אשר יוצגה על ידי עו"ד יניב מנו. פסק הדין ניתן ב-8 בספטמבר 2018, בהיעדר הצדדים, מפי השופט אלעד שביון, נציג ציבור עובדים יואב גנזך ונציגת ציבור מעסיקים כרמלה אורן. שם בא כוחה של התובעת לא הוזכר בפסק הדין.

הנתבעת הינה חברה בע"מ המנהלת את רשת אמריקן לייזר ועוסקת בניהול מרפאות למתן שירותים אסתטיים. התובעת הועסקה אצל הנתבעת במחלקת הכספים. לקראת סוף 2015 התובעת הגישה תביעה לתשלום פיצויי פיטורים. בשלב מסוים של ההליך, התיר בית הדין לתובעת לתקן את כתב תביעתה על ידי הוספת תביעה בגין גמול עבור עבודה בשעות נוספות.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת

ראשית, בית הדין קבע כי התובעת החלה לעבוד בנתבעת מאוקטובר 2013 עד אוגוסט 2015 (וזאת בניגוד לטענת התובעת לפיה החלה לעבוד ביום ה-1 בספטמבר 2013).

לאחר מכן, בית הדין דן בתביעה הפרשי שכר וגמול עבור עבודה בשעות נוספות. התובעת טענה כי עבדה שעות רבות מעבר למשרה שסוכמה איתה לטענתה (153 שעות חודשיות). בנסיבות אלו, עתרה התובעת לחיוב הנתבעת בתשלום הפרשי שכר וגמול עבור עבודה בשעות נוספות בסך 91,900 שקל בצירוף פיצויי הלנת שכר. מנגד, הנתבעת טענה כי בהתאם להסכם העבודה, התובעת נדרשה לעבוד בהיקף שלא יפחת מ-160 שעות חודשיות. לגרסת הנתבעת, התובעת לא טוענת כי נדרשה לעבוד בשעות נוספות ולא טוענת כי קיבלה אישור לעבוד בשעות כאמור (לפי הנתבעת, הסכם העבודה אוסר על עבודה בשעות נוספות וכן הודעה לעניין היקף שעות העבודה מחודש 12/14). בנוסף, טענה הנתבעת כי תפקידה של התובעת דרש מידה רבה של אמון וניתנה לה יד חופשית בגיבוש מסגרת עבודתה ועל כן בנסיבות המקרה אין תחולה לחוק שעות עבודה ומנוחה.

בית הדין דחה את טענותיה של הנתבעת בנוגע לכך שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל בנסיבות המקרה שכן מדובר בעבודה הדורשת מידה מיוחדת של אמון אישי. על פי בית הדין, יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה על עובדות המקרה דנן מביא למסקנה כי תפקידה של התובעת לא היה "תפקיד הנהלה" או "תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי" באופן המוציא את העסקת התובעת מתחולת החוק.

בהתאם לפסיקה, המאפיינים של תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי הינם: שכר גבוה, חשיפה למידע רגיש של המפעל, אחריות מיוחדת ואפשרות להחליט באופן עצמאי. בנוסף, צריכה להתקיים זיקה קרובה ומיוחדת של בעל התפקיד בו מדובר ל'תפקיד הנהלה' עליו לא חל החוק. עוד נקבע, כי אפשר שהחוק לא יחול על עובד השותף לסודות המפעל או שהוא איש סודה של ההנהלה.

על פי בית הדין, לא נמצא כי לתובעת ניתנה האפשרות להחליט באופן עצמאי. מעיון בהסכם העבודה עלה כי היא הייתה כפופה למנהלת החשבונות הראשית והיה עליה לפעול בהתאם להנחיותיה ועל פי מדיניות הנתבעת. שנית, אמנם שכרה של התובעת היה גבוה מהשכר הממוצע במשק, ברם לא הוכח מה היה שיעור שכרם של יתר העובדים בנתבעת ונראה, כי למעט הטענה שניתן לתובעת טלפון נייד, היא לא זכתה לתנאי עבודה מיוחדים וגבוהים. שלישית, אמנם במסגרת תפקידה, התובעת מן הסתם נחשפה לענייניה הכספיים של הנתבעת וממילא הנתבעת הייתה אמורה ליתן בה אמון מלא, אלא שמדובר במידת אמון רגילה הניתנת לכל עובד במהלך עבודתו ולא מדובר במידה מיוחדת של אמון כדרישת החוק. רביעית, לא הוכח כי ניתנה לתובעת אחריות מיוחדת העולה על אחריות אותה חב כל עובד במסגרת עבודתו. חמישית, לא נמצא כי התקיימה זיקה קרובה ומיוחדת של התובעת ל'תפקיד הנהלה' או שהייתה אשת סוד של ההנהלה. לבסוף, לא נמצא שהתובעת שימשה כחלק משכבת ההנהלה הבכירה של הנתבעת המזוהה עם ה"מעסיק".

כאמור, הנתבעת טענה כי היא לא דרשה מהתובעת לעבוד בשעות נוספות ולא נתנה לה כל אישור לעשות כן. מנגד, טענה התובעת כי עבדה שעות נוספות בחוסר ברירה משום ש"החברה הייתה בכאוס". בית הדין, דחה את טענת הנתבע וקיבל את עדותה של התובעת שהייתה עדות עקבית ואשר ממנה עלה כי התובעת עבדה בפועל שעות נוספות לנוכח בקשת הממונה וכן על מנת לבצע את כל המטלות שהוטלו עליה במסגרת תפקידה. בנוסף, מחומר הראיות עלה כי נציגי הנתבעת ידעו על היקף העסקתה של התובעת ובחרו לעצום עין ולא למנוע ממנה לעבוד בהיקף משרה כפי שעבדה.

על פי בית הדין, העובדה שהתובעת לא עמדה על זכויותיה במהלך תקופת העבודה לא אמורה להיות לה לרועץ, שכן מעבר לכך שמדובר בזכות קוגנטית שעובד לא יכול לוותר עליה, הרי שבמקרים רבים עובדים לא מודעים לזכויותיהם או לא מעוניינים להתעמת עם המעסיק תוך כדי עבודה משותפת. לפיכך, בית הדין פסק לתובעת סך של 84,929 בגין עבודתה בשעות החורגות מהיקף המשרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה ועד לתשלום בפועל.

לבסוף, בית הדין דחה את עתירתה של התובעת לתשלום 7,314 שקל בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה. על פי בית הדין, התובעת, מטעמיה היא, נמנעה מהצגת אסמכתא כלשהי בדבר קיומה של קרן פנסיה פעילה עובר לתחילת עבודתה בנתבעת. די בכך כדי לדחות את תביעתה. בנוסף, בית הדין אף דחה את עתירתה של התובעת להפרשי פיצויי פיטורים.

 

** ביום 15.10.2018 נפתח תיק בבית הדין הארצי לעבודה.

Be the first to comment

Leave a Reply