חמש עובדות בלשכת הנשיא מבקשות לקבל מעמד של עובדות מדינה

לטענתן, המדינה הפרה את חובותיה בכך שהעסיקה אותן באמצעות קבלני כוח אדם תוך פגיעה בזכויותיהן ובמעמדן, על אף היותן עובדות מדינה לכל דבר ועניין

חמש עובדות בלשכת נשיא המדינה משך תקופה של כשני עשורים הגישו לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים תביעה נגד המדינה למתן סעד הצהרתי בדבר זכאותן למעמד של עובדות מדינה מתחילת עבודתן בפועל בשירות המדינה ולסעד הצהרתי לפיו עם פרישתן מעבודתן, יהיו זכאיות לפנסיה תקציבית בגין כל תקופת עבודתן.

לטענת התובעות, המדינה הפרה את חובותיה כלפיהן בכך שהעסיקה אותן באמצעות קבלני כוח אדם, תוך פגיעה בזכויותיהן ובמעמדן על אף היותן עובדות מדינה לכל דבר ועניין. לטענתן, צורת העסקתן זו על ידי הקבלן היא כסות פיקטיבית ליחסי העבודה האותנטיים והאמתיים בין הצדדים ועל המדינה הייתה החובה להעסיק אותן במישרין מלכתחילה כעובדיה. לחלופין, לטענתן, היה על המדינה להשוות את תנאי העסקתן לאלו של העובדים בבית הנשיא כעבור זמן קצר, כמתחייב בדין, וכן להעניק להן את כל תנאי העבודה והזכויות המוענקים לעובדיה.

בתביעה נטען, כי המדינה היא זו שחטאה כלפי התובעות ומנעה מהן מלקבל מעמד של עובדות מדינה קבועות וזאת תוך שהיא פוגעת בזכויותיהן, מקפחת אותן ומציבה להן מכשלות שמנעו מהן מלממש את זכויותיהן. התובעות מבקשות לתקן את העוול שנגרם להן ובראשו פגיעה קשה ביותר בזכותן היסודית להתקיים בכבוד בזקנתן עם הגעתן לגיל פרישה.

לדברי התובעות במעשיה ומחדליה אלו גם הפלתה אותן המדינה ביחס לחבריהן וחברותיהן לעבודה, שעבדו עמן וזכו לתנאי העסקה מיטיבים מבלי שהייתה לכך כל הצדקה עניינית. לטענתן, קליטתן כעובדות מדינה התעכבה שנים ארוכות ללא הצדקה והן מצאו עצמן במיוחד בעת כהונתו של הנשיא משה קצב חשופות לפגיעה קשה, עקב אי סדרים חמורים בכל הקשור לניהול משאבי אנוש וכוח אדם וחמור מכך לפחד קבוע, משרירות לב ומחרב פיטורים מונפת. לטענתן, חלקן אף נחשפו להתעמרות שאינה מתאימה ליחסי עבודה בשירות המדינה.

לדברי התובעות, תקופת ה"ניסיון" שהוגדרה בחוזה המיוחד שנחתם עמן כעבור שנים ארוכות הייתה פיקציה וכך היה ברור לממונים עליהן בבית הנשיא ולמנהליו.

בתביעה שהוגשה באמצעות עו"ד גבריאל גורל, נאמר כי הפלייתן הפסולה והבלתי חוקית של התובעות קיבלה משנה תוקף כאשר המדינה הכירה בדיעבד בעוול שנגרם לעובדות אחרות בבית הנשיא, שהועסקו במשך שנים בצורה פיקטיבית באמצעות קבלני כוח אדם ושמצבן דומה לשל התובעות. נטען, כי המדינה בחרה להעניק לעובדות האחרות פנסיה תקציבית באופן רטרואקטיבי על אף שכתב המינוי שלהן כעובדות מדינה ניתן להן, בדומה לתובעות, שנים לאחר המועד שבו המדינה קבעה שלא ניתן עוד לזכות בפנסיה זו.

בתביעה נטען כי התובעות הן העובדות היחידות בבית הנשיא להן לא הוענקה הזכאות לפנסיה תקציבית, כך שמדובר בתביעה ייחודית הנוגעת לנסיבות מיוחדות ולא צפויות תביעות דומות של עובדים אחרים בבית הנשיא.

התובעת דפנה בריל, מרכזת חנינות בלשכה המשפטית בבית הנשיא, טוענת כי כאשר נדרשה למלא מקום של עובדות אחרות בלשכת הנשיא קצב בשעות מאוחרות מעבר לשעות העבודה המקובלות, היא ביקשה להמשיך ולעבוד בתפקידה במחלקה המשפטית וסירבה לעבוד בצמוד למי שנגדו היו שמועות בלתי פוסקות על יחס בלתי ראוי לנשים. לדבריה, לאורך כל תקופת כהונת הנשיא קצב ובמיוחד מאז סירובה לעבוד בצמידות לקצב כמנהלת לשכתו, היא סבלה מניסיונות לפגוע בהיקף משרתה תוך ספיגת עלבונות, נזיפות וצעקות ונתונה תחת איום מתמיד בפגיעה בפרנסתה ואף פיטורים.

התובעות הנוספות שטוענות כי סבלו מהפגיעות הנטענות הן: דרורה קורפל מנהלת ענף פניות ציבור, רבקה טמיר מרכזת טקסים ואירועים, קרן מלתבשי מנהלת מדור כספים ודקלה תקוטיאל רכזת לענייני חנינות.

תגובת בית הנשיא לא התקבלה עד לסגירת הגיליון.

Be the first to comment

Leave a Reply