נדחתה תביעה למשיכת צבירה של פיצויים נגד מנורה מבטחים פנסיה וגמל ובית החולים וולפסון

במרכז המחלוקת עמדה השאלה המשפטית הנוגעת לזכותה של התובעת, עמיתה בקרן הפנסיה מנורה מבטחים, למשוך כספים שנצברו בקרן "על חשבון פיצויי פיטורים". התובעת ערערה לבית הדין הארצי לעבודה

בית חולים וולפסון. תמונה: ויקיפדיה
בית חולים וולפסון. תמונה: ויקיפדיה

בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב דחה את תביעתה של ליג'יה מנו, שעבדה כאחות בבית החולים וולפסון בחולון, כנגד מנורה מבטחים פנסיה וגמל ומשרד הבריאות. מנו תבעה למשוך את כל צבירת הפיצויים שלה במשך תקופת עבודתה בבית החולים ושהקצבה תעמוד לפקודתה ללא תנאי או מגבלה.

בין הצדדים לא הייתה מחלוקת על כך שהתובעת התפטרה מעבודתה בשירות המדינה בנסיבות שאינן מקימות זכאות לפיצוי פיטורים, על פי הוראות חוק פיצויי פיטורים, וכי במועד הגשת התביעה לא קמה לה זכאות לקצבה או לתשלום אחר, בהתאם לתקנון הקרן. המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה המשפטית לגבי זכותה של התובעת, שהיא עמיתה בקרן הפנסיה מנורה מבטחים, למשוך כספים שנצברו בקרן "על חשבון פיצויי פיטורים" בתקופת עבודתה בשירות המדינה.

התובעת טענה, כי בהתאם למסגרת הנורמטיבית שבה בוצעו ההפקדות לקרן, היא זכאית למשוך את הכספים שנצברו בקרן על חשבון פיצויי פיטורים בכל עת, וזאת ללא תנאי. כמו כן טענה, כי היא זכאית למשיכת כספי פיצויים מכוח צו הרחבה כללי לביטוח פנסיוני במשק שכן בנסיבות האמורות אין לראות בהסכם הקיבוצי החל עליה משום "הסדר מיטיב".

המדינה (משרד הבריאות) טענה כי במסגרת ההסכם הקיבוצי עליו הייתה חתומה מנו, במקרה בו החתום אינו זכאי לפיצויי פיטורים מכוח חוק, ההחלטה על המשיכה נתונה בידי המעביד. עם זאת, המדינה הבהירה, כי בהתאם להנחיות שנקבעו על ידי הגורמים הרלוונטיים, המעביד ויתר על הזכות למשוך את הכספים, ולכן מנו יכולה למשוך את הכספים בהתקיים "אירוע מזכה" בלבד.

לפי המדינה, ההסכם הקיבוצי החל על עובדיה הוא הסכם מיטיב בהשוואה לצו ההרחבה הכללי בעניין הפקדות לקרן פנסיה, ולפיכך הוראות צו ההרחבה הכללי אינן רלבנטיות לעניין. לכן, אין די בהצהרתה של התובעת כי היא לא מתכוונת למשוך את כספי התגמולים על מנת להצדיק את שחרור כספי הפיצויים לזכותה.

בפסק הדין נקבע, כי בקשתה של התובעת למשיכת הכספים הצבורים על חשבון פיצויי פיטורים (שלא אגב "אירוע מזכה") טעונה הסכמה של המעסיק. בית הדין, בראשות השופטת אופירה דגן-טוכמכר, קבע כי אירוע ההתפטרות אינו אירוע המזכה.

לדברי בית הדין, עמדת המדינה והאופן שבו היא מודיעה לקרן על הסכמה מותנית לוויתור על השבת כספי הפיצויים, כאשר התנאי הוא שהכספים ישמשו את העובד בעת קרות אירוע פנסיוני מזכה, עולה בקנה אחד עם פרשנותו של ההסכם הקיבוצי. במקרה הנדון הוראות צו ההרחבה הכללי להסדרת פנסיה מקיפה במשק אינן חלות על עניינה של התובעת.

בית הדין השתכנע בכך שזכותה של המדינה להימנע מלתת את הסכמתה לשחרור הכספים אשר נצברו בחסכון הפנסיוני של התובעת על חשבון "פיצויי פיטורים". התביעה נדחתה והתובעת חויבה לשלם הוצאות משפט בסך 5,000 שקל למדינה והוצאות בסך 1,000 שקל למנורה מבטחים פנסיה וגמל.

ואולם התובעת לא השלימה עם פסק הדין שניתן בשבוע שעבר וכבר הגישה ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בערעור נטען, כי בית הדין האזורי טעה בקביעתו לפיה המערערת טענה כי זכותה בצבירת הפיצויים תלויה בהתחייבותה שלא למשוך את כספי צבירת הפיצויים. לדברי המערערת היא זכאית לקבל את צבירת הפיצויים, גם אלמלא התחייבה שלא למשוך את כספי צבירת הפיצויים.

עוד נאמר בערעור, כי בית הדין האזורי טעה בקביעתו לפיה אין לבחון האם אירע "אירוע מזכה" (מוות נכות או פרישה) במועד סיום העבודה או קודם לכן, אלא גם במשך כל התקופה שבין מועד סיום העבודה לבין גיל הפרישה של העובד. עוד נטען, כי האזורי טעה בכך שלא התייחס לטענותיה של המערערת, התומכות בפרשנות לפיה יש לבחון האם העובד משך כספים שלא במסגרת אירוע מזכה לכל המאוחר במועד סיום עבודתו של העובד.

לדברי המערערת, פרשנות בית הדין האזורי, המאפשרת למעסיק שליטה בצבירת הפיצויים לאורך כל חיי העובד, מהווה פגיעה לא מידתית בקניין, בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. בית הדין הארצי מתבקש להצהיר כי כל צבירת הפיצויים של המערערת עומדת לפקודתה ללא תנאי או מגבלה. לחלופין יוכל להצהיר בית המשפט כי החלק בצבירת הפיצויים עומד לפקודתה של המערערת ללא תנאי או מגבלה. היה ולא יינתנו הצווים ההצהרתיים המבוקשים על ידה, מבקשת המערערת להורות למנורה לשלם לה את כל צבירת הפיצויים, ולחלופין את החלק בצבירת הפיצויים שנצבר אצלה מכוח צו ההרחבה לפנסיה חובה בכלל המשק.

במנורה מבטחים בחרו לא להגיב.

Be the first to comment

Leave a Reply