נשיאה בהשתתפות עצמית בתביעות ביטוח אחריות נושאי משרה / עו"ד ליעד לק

ליעד לק הוא עו''ד, מנהל תיקים בכיר במשרד אורי אורלנד, משרד יועצים לניהול סיכונים

מאת עו"ד ליעד לק

הפוליסה לביטוח נושאי המשרה, כשמה כן היא, היא פוליסה המבטחת את חבותם האישית של נושאי המשרה על מנת שיוכלו לקבל את החלטותיהם עבור החברה ללא חשש מפני תביעות נזיקין כספיות אישיות מצד צדדי ג' (בעלי מניות, לקוחות, ספקים ואף עובדים של החברה), וירידה לנכסיהם הפרטיים.

בעוד שבפוליסות אחריות אחרות, דוגמת "אחריות כלפי צד שלישי",  המבוטח הינו החברה והעובדים ונושאי המשרה הינם "נספחים" לביטוח – הפוליסה לביטוח "אחריות נושאי משרה" נערכת אישית לטובת נושאי המשרה ובה  החברה היא בעלת הפוליסה – לא המבוטח.

כלומר החברה משלמת את הפרמיה, מנהלת מו"מ על תנאי הכיסוי, אך היא עצמה אינה מבוטחת (למעט במספר רכיבים).

בהשתתפות העצמית הנקובה בפוליסה לא נושאים נושאי המשרה, אלא החברה, גם אם הדבר מגיע לעיתים לידי אבסורד, כאשר לחברה עצמה טענות נגד נושאי המשרה, ולכן היא לא מעוניינת לשלם את ההשתתפות העצמית אשר חלה עליה. ברשימת הפוליסה אף רושמים: השתתפות עצמית לנושאי המשרה – "אין" או "0".

כך יצא שחברת הביטוח עלולה הייתה למצוא עצמה נושאת במלוא החבות, בלי שהיא משופה על ידי החברה בסכום ההשתתפות העצמית. ברבות השנים מצאו חברות הביטוח דרכים להפוך את נושא תשלום ההשתתפות העצמית מ"בעיה" שלהן מול "בעלות הפוליסה" ל"בעיה" של נושאי המשרה ובכך, במקרים מסוימים כפי שנפרט, להשית על נושאי המשרה את תשלום ההשתתפות העצמית.

הדבר  נעשה באמצעות הכללת סעיף "חזקת שיפוי" presumptive indemnification  או בדרך אחרת.

מנגנון התשלום של הפוליסה בנוי כך, שנושא המשרה משופה במישרין מחברת הביטוח (סעיף כיסוי A) למעט אם קיבל שיפוי מבעלת הפוליסה, שאז חברת הביטוח תעביר את ההחזר הכספי לבעלת הפוליסה.

זה היה המנגנון המקורי שעל פיו התנהלו, כלומר, שבעלת הפוליסה שיפתה את נושא המשרה ושילמה את השתתפות העצמית הנקובה בפוליסה. אלא שהישראלים מצאו פטנט לא לשלם השתתפות עצמית בכך שבעלת הפוליסה סירבה לשפות את נושאי המשרה ושלחה אותו במישרין לפוליסה ואז חברות הביטוח מצאו עצמן ללא קבלת ההשתתפות העצמית.

אמצעי הנגד לא איחר להגיע וחברות הביטוח סתמו את הפרצה על ידי כך שהוסיפו מספר מילים לסעיף הכיסוי A – "או שהייתה רשאית לשפותו" והמדקדקות אף הוסיפו פסקה של "חזקת שיפוי", לפיה די אם יש אפשרות פוטנציאלית לשיפוי, אז רואים את החברה כמי ששיפתה את נושא המשרה ולכן נדרש לשלם השתתפות עצמית.

נשמע הוגן לכאורה, אלא שתוך כדי סתימת הפרצה – אותו כלל בסיסי ועיקרי, לפיו נושא המשרה לעולם אינו חב אישית בתשלום ההשתתפות העצמית, עלול לצאת משובש.

במקרים שבהם נושא המשרה אינו משופה על ידי החברה – וזה אופייני לגבי נושאי משרה לשעבר, שאין בידם כתב שיפוי או התחייבות לשיפוי מצד החברה והחברה אולי כבר לא מעוניינת לסייע להם – הם אלו שהתשלום נופל עליהם.

כלומר, חברת הביטוח אומרת להם: "החבות שלי לשפות מתחילה מעבר לסכום ההשתתפות העצמית".

באופן רשמי התשובה שניתנה על ידי אחת מחברות הביטוח הייתה "מאחר שחלה חובה ו/או זכאות לשפות, אזי חלה השתתפות עצמית, ועד שזו לא ממוצה, חבות המבטחים אינה קמה".

יש להדגיש, שהבעיה פחות חמורה או לא מורגשת לגבי נושאי משרה מכהנים, או כאלה שיש בידם כתבי שיפוי, משום שאז החברה ממילא משפה את נושא המשרה ומשלמת את ההשתתפות העצמית מכוח ההתחייבות האישית שלה כלפיו לעשות כן.

אז כיצד מתייחסות לבעיה הזו חברות הביטוח: מצד אחד, מבטיחות במפורש ברשימת הפוליסה שאין השתתפות עצמית מנושאי המשרה, ומצד שני, מקזזות השתתפות עצמית כאשר משלמות לו את השיפוי?

יש לציין שהפתרון לבעיה הזו הינו פשוט מאד ואף קיים – כל שנדרש הוא להוסיף פסקה, לפיה ההשתתפות העצמית תשולם על ידי בעלת הפוליסה והתשלום לנושא המשרה יהיה מהשקל/דולר הראשון. כלומר שבעיית תשלום ההשתתפות העצמית חלה בין החברה לבין חברת הביטוח ולא על נושא המשרה.

לצערנו, לא כל הפוליסות המבוססות על נוסח corporate guard  כוללות פסקה שכזו ומוצע שנושאי המשרה ויועצי הביטוח ישימו לב לסוגיה האמורה, שכן סכום ההשתתפות העצמית במקרים מסוימים יכול להיות משמעותי. כך, לדוגמה, בתביעות ני"ע בחברות נסחרות שאין להם כיסוי לחבות החברה עקב תביעות ני"ע תחת הפוליסה.


עו"ד ליד לק, מנהל תיקים בכיר במשרד אורי אורלנד, משרד יועצים לניהול סיכונים.

Be the first to comment

Leave a Reply