עומד על שלו: בית המשפט העליון קבע כי זכאות אלמנת פנסיונר לקצבת שאירים נקבעת לפי התקנון האחיד

אילוסטרציה, צילום: Pixabay
אילוסטרציה, צילום: Pixabay

מאת ג'ון גבע

בבית המשפט העליון נדונה עתירה למתן צו על תנאי של יפה שמיע ("העותרת") על ידי עו"ד ד"ר דוד סער כנגד בית הדין הארצי לעבודה ("המשיבה 1") ומבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) ("המשיבה 2" – "מבטחים") על ידי עו"ד יורם הרשקוביץ ועו"ד תומר אלטוס. פסק הדין ניתן בפברואר 2018, בהיעדר הצדדים, מפי השופטים ניל הנדל, מני מזוז וענת ברון.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת

עובדות המקרה: מדובר בעתירה כנגד פסקי דינם של בית הדין האזורי לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה, שבמסגרתם נקבע, כי לא קמה לעותרת זכאות לקבלת קצבת שאירים מאת המשיבה 2 – מבטחים. המנוח החל לקבל קצבת זקנה (פנסיה) ממבטחים, עד אשר נפטר, ובמועד זה הייתה העותרת בת 59 וטרם הגיעה לגיל פרישה. מיד לאחר פטירת המנוח, פנתה העותרת למבטחים בדרישה לקבל קצבת שאירים, ואולם זו דחתה את בקשתה, מאחר שלא עמדה בתנאי הזכאות שנקבעו בתקנון האחיד של קרן הפנסיה. "בת זוג"  מוגדרת בתקנון האחיד מי שהיא אשתו של מבוטח או פנסיונר; או מי שהוכרה כידועה בציבור של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית שמוסמכת לכך. בגין החלטה זו של מבטחים ניהלה העותרת ארבעה הליכים בבתי הדין לעבודה: שניים בבית הדין האזורי ושניים בבית הדין הארצי.

טענות הצדדים: העותרת טענה, כי למרות גירושיה מהמנוח הם המשיכו לחיות יחדיו כבני זוג נשואים לכל דבר ועניין, כאילו לא התגרשו מעולם. לטענתה, היה על בית הדין הארצי להתערב בפסק דינו של בין הדין האזורי, ולקבוע, כי היא זכאית לקצבת שאירים, וזאת מאחר שקיבעת בית הדין התבסס על הנחת יסוד שגויה. לדבירה, הקביעה אינה מתיישבת עם פסיקות בתי הדין לעבודה, לפיהן ייתכן שבני זוג ינהלו משק בית משותף ויוכרו כידועים בציבור, אף שאינם מתגוררים בדירת מגורים אחת. לטענת העותר, נפלה טעות משפטית מהותית בפסק דינו של בית הדין הארצי שהצדק מחייב את תיקונה, וכי מדובר בעתירה עקרונית העוסקת בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית. מבטחים טענה, כי יש לדחות את העתירה על הסף, בהתאם להלכה הפסוקה, שלפיה בית המשפט העליון אינו משמש כערכאת ערעור נוספת על בית הדין הארצי לעבודה. לטענתה, לא נפלה כל טעות משפטית מהותית בקביעות בין הדין הארצי והאזורי לעבודה, והן עולות בקנה אחד עם הפסיקה הענפה בעניין הצורך לעמוד בתנאי התקנון האחיד לצורך זכאות לקצבת שאירים, ועם הוראות החוק, שלפיהן קופת הגמל רשאית לפעול אך ורק לפי הוראות תקנונה.

פסק הדין: בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק קבע, כי הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה, שהם בעלי המומחיות והסמכות בתחום משפט העבודה. על כן, ההתערבות בפסיקתם תיעשה במקרים חריגים בלבד – מקום שנפלה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית הנושאת השלכות רוחב, וכאשר שיקולי הצדק מחייבים תיקונה. תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו.

השופטת ברון ציינה, כי העותרת ביקשה לייחס לעתירה נופך עקרוני, וטענה, כי יש לסטות מהגדרת "אלמנת פנסיונר" שבתקנון האחיד, כך שניתן יהיה להכיר בזכאותה לקצבת שאירים, על אף שלא עמדה בתנאי של מגורים משותפים עם המנוח בשנה שקדמה למועד פטירתו. לטענתה, תנאי "המגורים המשותפים" אינו תואם את רוח התקופה, ופוגע בזוגות שהתגרשו "שהנם למודי ניסיון מפרק ראשון בחייהם ואשר מעדיפים לטובת הקשר הזוגי ובשל המטען עמו הם מגיעים כגון, ילדים, תחולת בית, הרגלים, טראומות עבר וכיו"ב, לוותר על מגורים משותפים ולקיים קשר זוגי מלא הגם שאינם דרים תחת קורת גג משותפת".

בית המשפט ציין, כי מיום ה-1 באוקטובר 2003 פועלות קרנות הפנסיה הוותיקות על פי תקנון אחיד שהתקין הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון מכוח הסמכות הנתונה לו בסעיף 78ט לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981. זכאותה של אלמנת פנסיוני לקצבת שאירים נקבעת בהתאם להוראות תקנון זה, כשלפי החלופה הראשונה נדרש, כי בת זוגו של הפנסיונר גרה עמו לפחות שנה אחת רצופה קודם למועד בו נפטר. לשון הוראה זו ברורה ומדברת בעד עצמה. דרישה זו אף מתיישבת עם התכלית הסוציאלית שעומדת ביסוד קצבת השאירים שנועדה ליתן מענה לצרכים של מי שנסמך על שולחן הנפטר והיה תלוי בו כלכלית עובר לפטירתו.

במסגרת הליך ערעור קודם שהתנהל בפני בית הדין הארצי הצדדים הגיעו להסכמה, שלפיה הדיון יוחזר לבית הדין האזורי להכרעה בשאלה עובדתית אחת ויחידה, והיא: האם העותרת והמנוח התגורר יחד במשך שנה רצופה שקדמה לפטירתו וקיימו משק בית משותף. סוגיה זו התבררה עד תום – לעותרת ניתנו שתי הזדמנויות לשכנע את בית הדין האזורי, כי היא עומדת בתנאי התקנון האחיד, ובשתיהן לא עלה בידיה לעשות כן. משאלה פני הדברים, ניכר, כי העתירה מהווה למעשה ערעור נוסף; וכזאת לא ניתן.

בית המשפט העליון קבע, כי קביעות בית הדין האזורי, לפיהן העותרת לא התגוררה וניהלה משק בית משותף עם המנוח במשך שנה רצופה קודם לפטירתו מבוססות, בין היתר, על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים. בית הדין הארצי לא מצא להתערב בקביעות אלה מהטעם שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בכגון דא; דברים אלה יפים מקל וחומר אף בעתירה. משהעתירה אינה מצביעה על טעות משפטית מהותית בפסק הדין, אין עילה להתערב בו.

לסיכום: בית המשפט העליון דחה את העתירה ללא הוצאות.

Be the first to comment

Leave a Reply