ראיון עם אלבר דופונטל, הבמאי והשחקן הראשי של הסרט הצרפתי "להתראות שם למעלה"

להתראות שם למעלה - סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה- 15
להתראות שם למעלה - סרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה- 15

להתראות שם למעלה מספר את סיפורם של אדואר פריקור, אמן מחונן, וחברו מנהל החשבונות – אלבר מילאר. היכרותם בשדה הקרב של 1918 קושרת את גורלם לנצח. באקט של הישרדות ונקמה כנגד מפקדם תאב הכח והבצע, הם מתכננים תרמית סבוכה משל עצמם. הסרט עושה שימוש במסכות, תלבושות ומוסיקה ומספק יופי חזותי, עושר קולנועי וצלילה אל נפשם מלאת הרבדים של הגיבורים. מדובר באחת ההצלחות הגדולות של הקולנוע הצרפתי השנה עם למעלה משני מליון צופים וסרטו של דופונטל נבחר לסרט הפתיחה של פסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-15. הסרט מומלץ בחום ולא רק לחובבי הז'אנר הצרפתי. להלן ראיון עם הבימאי של הסרט וכותב הרומן עליו התבסס הסרט. 

 

__

ראיון עם אלבר דופונטל, התסריטאי, הבמאי והשחקן הראשי   

  • ספר לנו על תהליך העבודה, מה משך אותך בספר של פייר למטרה שרצית לעבד אותו?

דופונטל: בנוסף להנאה הרבה שהספר הסב לי כקורא, חשבתי שהספר מאד מעורר השראה וראיתי שהוא מצליח, בדרך מוסווית ובצורה אלגנטית, לומר דברים הקשורים לימינו אנו. כל הדמויות נראו לי מהדהדות למה שקורה היום. מיעוט קטן, חמדן, ששולט בכל העולם. בכל המדינות ניתן למצוא טיפוסים כמו מרסל פריקור, או פרדל, שאין להם אלוהים ואינם פועלים לפי החוק, טיפוסים שגורמים למספר עצום של דמויות כמו מילאר לחיות ולהתקיים בקושי, במשך דורות רבים.

חשבתי שיש בסיפור גם אלמנט אוניברסלי של יחסי אבות ובנים. אב מלא חרטה כלפי בן שנטש ושכלפיו גילה חוסר הבנה מוחלט. ולבסוף, הונאת אנדרטאות המלחמה, שהיתה החוט המקשר בסיפור והכתיבה את הקצב ואת המתח. כל האלמנטים הללו הביאו לכך שמיד חשתי שעיבוד של הספר לסרט הוא דבר אפשרי ומוצדק. הספר כתוב כמו בסיס לתסריט מכיוון שהכתיבה של פייר למטרה היא מאד ויזואלית, והדמויות מוגדרות בצורה מושלמת מבחינה פסיכולוגית. הכל כתוב בצורה סיפורית ועם התפתחויות רבות בעלילה.

  • איך נעשה העיבוד מספר לתסריט?

דופונטל: הפעם הכתיבה קלחה וזה הלך במהירות, אבל אני חייב לומר שהספר של פייר איפשר את זה בקלות רבה. כתבתי את הגרסה הראשונית בשלושה שבועות. עם זאת, אני חייב לציין שצילמנו את הגרסה השלוש עשרה בסופו של דבר. פייר העניק לי חופש מוחלט. נפגשנו רק פעמיים, כדי לדון בסיום. ברור לגמרי שלא הייתי מסתכן בשינוי ללא הסכמתו. מספר של שש מאות עמודים, הייתי צריך להגיע לדברים החשובים ולהתמקד בעיקר במערכת היחסים האמיצה בין אלבר ואדואר. 

  •  במה התרכזת כשכתבת את התסריט?

דופונטל: כאמור, רציתי לשים במרכז את מערכת היחסים בין אלבר לאדואר. בשלב די מוקדם של התסריט הכנסתי את עניין התרמית שאדואר מציע לאלבר. בספר התרמית מופיעה רק בחלקו השלישי, ואחת המטרות שלי היתה למצב אותה די בתחילת הסיפור.

נוסף לכך, עינו של הצופה עצלה הרבה יותר מעינו של הקורא, וכדי לשמור על הקצב ועל תשומת הלב של הצופים, חיברתי בין כמה דמויות בצורה יותר הדוקה ממה שהופיע בספר, כך שכל דבר יוביל ויתחבר לדבר אחר. זה מהלך שלא קיים בספר, והדבר האחרון שממש רציתי, הוא לקיים מפגש בין האב לבן למשפחת פריקור, וכך נוצר הדיאלוג על גג מלון לטיסיה. אותו דבר לגבי חיסול החשבונות בין מילאר ופרדל, גם כאן לתפיסתי הצופה זקוק לזה יותר מאשר הקורא. 

  •  בין קומדיה לטרגדיה: לא ממש בורלסקה ולא פתטי לחלוטין … איך מצליחים לקשור את השניים יחד? מה מעניין אותך במתח הזה?

דופונטל: שוב, ערכים אלה היו נוכחים מאוד בספר של פייר (למשל הביטוי "פרצוף מכוער אבל נקודה יפה" הוא שלו ואני מיהרתי לשמר אותו בדיאלוגים). תמהיל הקומדיה והטרגדיה מבוסס על הביצוע המדויק של השחקנים. התמהיל הזה הוא שיקוף של מה שאני מרגיש בחיי היומיום. רכבת ההרים הרגשית הזו נותנת את התיבול המיוחד לסרטים מהסוג הזה. 

  •  מדוע לורן לאפיט נבחר לתפקיד של פרדל?

דופונטל: הוא אידיאלי, חיפשתי איזה ויטוריו גסמן צרפתי. שמערבב הומור עם משהו שחור. לורן נראה לי אידיאלי. מעבר לאיכויות המשחק הגדולות שלו, הפרדל שלו מוצלח כי היתה לי תחושה שהוא חגג בתפקיד הזה. הוא היה קפדני לגבי הדמות שלו ונראה לי שהצליח להטעין אותה בקור רוח, בריחוק, ובדיוק. היכולת שלו כשחקן לא לשפוט את הדמויות שהוא משחק מעניקה לו הרבה חופש פעולה. 

  •  איך פגשת את נאיואל פרז ביסקאיאר?

דופונטל: פגשתי אותו דרך מלהקים בשנת 2015. בתוך השגרה לפעמים מתגלה יוצא הדופן. כשראיתי אותו הרגשתי מיד שמצאתי את אדואר פריקור. העיניים שלו, הדרך שבה הוא נע, האירוניה שלו. המפתחות לדמות כבר היו שם. הופתעתי מהבגרות שלו ומהעקביות שלו בעבודה. הוא הצליח לרכז את כל הדמות שלו למבט, ולי לא נותר אלא לצלם את זה.

  •  מה לגבי נילס ארסטרופ כמרסל פריקור?

דופונטל: זה היה מובן מאליו. תמיד הרגשתי שמאחורי הדמות הקשוחה והמפוכחת הזו, יש פקעת של רגשות. נילס היה יכול להעביר את המורכבות הזו.

  •  ולמה בחרת את אמילי דוקן לתפקיד של מדליין?

דופונטל: תמיד אהבתי את השחקנית הזו, יש בה תערובת של אצילות ויושר. היא הפכה למדליין והיא זו שמכתיבה את הקצב בסצינה האחרונה בין פרדל ומדליין. היא היתה נהדרת והצליחה לערבב מתיקות, אירוניה ונחישות.

  •  והאחרונה והחביבה, מה יש לך לומר על מלאני תיירי כפולין?

דופונטל: חשבתי הרבה איך תראה פולין. ובסוף פניתי למי שחשבתי עליה מלכתחילה והיא היתה פנויה ומאד נלהבת. שום דבר לא דומה לזוהר שמפיצה מלאני מול המצלמה.  

  •  אי אפשר להתעלם מההופעה שלך, תוכל להגיד מילה על הדמות שלך, אלבר מילאר?

דופונטל: זה לא היה מתכונן שאשחק את התפקיד, רציתי לתפקיד את אחד השחקנים האהובים עלי ביותר, אבל כמה חודשים לפני הצילומים הוא הודיע לי שלא יוכל להצטרף להרפתקה. התחלתי לחפש בצורה מטורפת אחרי שחקן אחר, אך כל מי שחשבתי שמתאים, היה עסוק. ולגבי אחרים פגשתי הרבה שחקנים שלא נראו לי מתאימים. כך שמצאתי עצמי בתפקיד הזה יותר בשל עייפות וכורח, מאשר בשל רצוני לגלם את התפקיד. נראה לי שהשחקנים מעורבים יותר כשהבמאי משחק בעצמו והם מרגישים שהוא אחד מהם.

  •  איך התכוננת מבחינת ההיבט ההיסטורי?

דופונטל: בעיקר על ידי קריאה מרובה, עברתי כמעט על כל ספריו של אריך מריה רמרק, "הפחד" של גבריאל שבלייה, "סערות" של ארנסט יונגר, "צלב העץ" של  רולאן דורג'לה ועוד כמה נוספים. גם ראיתי הרבה סרטים ישנים, בהם עיבודים לספרים כמו "במערב אין כל חדש" של לואיס מילסטון, ו"צלב העץ" של ריימונד ברנרד. אבל גם "כנפיים" של וויליאם וולמן ו"שבילי התהילה" של סטנלי קיובריק, וכמובן הרבה סרטים דוקומנטריים בהם "אפוקליפסה, מלחמת העולם הראשונה". והרבה ספרי צילום מן התקופה, בהם ספריו של בראסאי, שאפילו סצינה אחת העמדנו על פי צילום שלו. האדם הראשון איתו יצרתי קשר עוד לפני שהתחלתי לכתוב את התסריט, היה סדריק פאיול, יוצר האפקטים הוויזואליים בסרט הזה. כי הסרט הזה הוא בעצם על איך לשקר לקהל במשך שעתיים, והוא שיחק את המשחק הזה בהתלהבות והנאה. בהתבסס על הסטורי בורד שלי, תמונות, הצעות, תפאורה, הוא יצר את העולם הרחוק הזה של תחילת המאה העשרים. 

  •  איך עבדת עם המסכות?

דופונטל: ססיל קרצ'מאר היתה ממש שותפה ליצירת הדמות. בגלל העיצוב והרעיונות לעיצוב המסכה. לעיתים המסכות שונות ממה שמתואר בספר. הרעיון היה לעקוב אחרי הרגשות של אדואר, אחרי המצב הפסיכולוגי שלו לאורך כל הסיפור. רציתי למצוא את ההבעה הנכונה, עצב, אירוניה, הזיות, מחשבות אבסטרקטיות, בהתייחסות לשינוים ההיסטוריים באותה עת. היינו בני מזל כי הביטוי האמנותי בראשית המאה העשרים היה כל כך עשיר והשתנה כל הזמן. מקוביזם לסוריאליזם, הייחודיות של האמנים האלה הציעה קופסת משחקים אמיתית לססיל. היא רק היתה צריכה לבחור.

  •  יש לך מסיכה מועדפת מכולן?

דופונטל: יש לי חולשה לזו הקרויה פני אישה מופשטים, המתכתבת עם פורטרט שצייר פיקאסו. 

  •  אתה יכול לספר לנו על המוזיקה בסרט?

דופונטל: המוזיקה המקורית נכתבה על ידי כריסטוף ז'וליין, איתו עבדתי מסרטי הראשון. הוא מלחין מאד מוכשר. במהלך העבודה דברנו על המלחינים הגדולים של התקופה, רוול מיו, פורה, גרשווין. הוא יצר מוזיקה מקורית המבוססת על שני נושאים עיקריים. ביקשתי גם לקבל את הזכויות להשתמש בשני קטעים של מלחינים אייקוניים, נינו רוטה ואניו מוריקונה. וגם לסצינת המסיבה במלון לטיסיה, במוזיקה של פלטשר הנדרסון. שילבנו גם קטעים של המלחינות רייצ'ל פורטמן ודבי וייסמן.

  • איך נבנה הפסקול?

דופונטל: הפסקול נערך על ידי העורך שלי, איתו עבדתי כבר בסרט "9 חודשים". מאחר ולא היו לנו כל תיעוד על הסאונד באותה תקופה, עדיין לא היה קול באותה עת, ביססנו את זה על הסרטים הראשונים בהם הופיע קול. וכן על עדויות, כתבות של חיילים ואזרחים שתארו בפרטי פרטים את הצלילים השונים של אותה תקופה. הצלילים ברחובות פריז, הרעש על המדרכות וכן הלאה. וכן מתוך דימויים שנראו בסרטים אילמים, דוקומנטריים או עלילתיים, שהראו את הפעילות ברחובות של פריז ושתרמו להשראה שלו ביצירת הפסקול וליכולת למיין את הצלילים הנכונים.

 

ראיון עם הסופר פייר למטרה, מחבר הרומן זוכה פרס גונקור.

 

  • בחרת לספר הזה נושא שהיה רחוק מן הספרים האחרים שלך, ספרי פשע, למה?

למטרה: אני לא בטוח שהספר הזה הוא "כל כך רחוק" מהספרים הקודמים שלי. אני תמיד כותב ספרים קודרים. מה שהשתנה זה המנעד. עברתי מספרי פשע ומתח, לרומן הרפתקאות. למען הכנות, עליי לומר שלא כל כך רציתי להתעסק בעניין הזה של שינוי הסגנון. התחלתי לכתוב סיפור משטרתי שהתרחש מיד לאחר המלחמה, אבל הבנתי שלתקופה הזו אין כנראה את הקוד הגנטי למותחן. היה עלי לבחור בין שתי אופציות: האחת, לרוץ אחרי הסיפור ולנסות להמשיך לחפש אותו תוך כדי כתיבה, או לכתוב משהו אחר לגמרי. אך לא התלבטתי לאורך זמן.  

  •  למה בחרת בתקופה הזו?

למטרה: הכל החל מתוך קריאה. בתחילה קראתי את "צלב העץ" של רולאן דורג'לה, קראתי אותו כנער מתבגר, וזה גרם לי לעצב רב. אנושיות, טרגדיה, היסטוריה, רגשות. הכל היה שם. אולי מצאתי את עצמי מזדהה עם החיילים הללו, כל כך צעירים, מעט יותר שנים ממה שהיה הקורא באותה עת, כלומר אני. מיד הבנתי שדרך המלחמה הזו אני יכול לחדור אל הפנתאון שלי עצמי. מעולם לא היתה לי אובססיה לגבי מלחמת העולם הראשונה ואני אשקר אם אומר שנשאתי עמי את הנושא הזה. אולם המלחמה הזו היתה תמיד משהו מסעיר, ותמיד ידעתי שאגלה עניין בכתיבת ספר עליה. 

  • למה אחרי המלחמה ולא המלחמה עצמה?

למטרה: רומן תמיד מבודד רגעים של משבר. המשבר הגדול של ההיסטוריה המודרנית היה המלחמה הגדולה. זה המשבר ממנו אנו באים. הבנתי שבספרים שלי אני אוהב להתמודד עם האירועים שאחרי. שאני מתעניין בתוצאות. מה קרה אחרי? זה דבר שמופיע בשלושה ספרים שלי. אחד מהם "צבעי האש", יופיע בשנת 2018. הנוהג הזה לבחון את האירועים מבעד למראה, לעיתים מתחיל מהסוף, כמו במותחן. בוצע פשע, אנחנו צריכים להבין מי עשה אותו. 

  •  מה חלקו של הדמיון ומה מתאר מציאות בכתיבת הספר הזה?

למטרה: קודם כל אני לא מאמין בדמיון. אני מאמין בדמיוני. הכוונה היא לעולם הפנימי של כל אחד מאתנו לדוגמא. הדמיון נותן את התחושה שהדברים קורים פתאום. כבדרך קסם הם נופלים מן השמיים. אני מאמין שכל מה שאנחנו כותבים, אלה דברים שהתרחשו. לעיתים אנחנו משאילים משפט או מילה מספר, מעיתון. זו הדרך לכתוב נובלה. אין דרך אחרת. אבל אני חוזר לשאלה, התרמית של אנדרטאות המלחמה, אני מאמין שהיא המצאה. השוק של ארונות המתים הוא עובדה היסטורית. אמיתי או מומצא, אני משתמש בכל מה שיכול לשרת את הסיפור שלי. 

  • כשכתבת את הספר חשבת על אפשרות שהוא יעובד לסרט, האם היו לך תמונות בראש?

למטרה: נאמר כבר לא פעם שהכתיבה שלי היא קולנועית, מכיוון שהיא מאד מוחשית, מאד ויזואלית. אלבר דופונטל ראה את זה בעיבוד לספר, אבל זה לא הפך לסרט כי פרק כזה או אחר הוא ויזואלי. כדי לעשות קולנוע אתה חייב לעשות מהפך. זה נקרא עיבוד כי השפה של הקולנוע שונה מאד מזו של הרומן. לא חשבתי על סרט, כי לא זו הדרך שבה אני עובד. כשאני כותב רומן אני כותב רומן. ולגבי הדימויים, כן היו לי, אני בוחן אם עיבוד הוא מוצלח אם הוא מצליח לשמור על הרוח של הכתיבה שלי. זה בדיוק מה שקרה עם הסרט של אלבר.

  •  העיבוד נשאר נאמן, אבל יחד עם זאת יש בו הרבה שינויים. האם הסכמת להם?

למטרה: קודם כל לא הייתי חייב להסכים או לא להסכים. כשאתה מפקיד בידי אמן לעבד את הסיפורים שלך, אתה מקבל על עצמך את הסיכון שיבינו אותך או שלא. אלה חוקי המשחק. בנוסף לכך, השאלה שעולה היא למה בכלל לעבד ספר? אם אנשים מגלים עניין בסיפור הזה הם יכולים לקרוא את הרומן. יש עניין בעיבוד לסרט רק אם הוא מציע ערך מוסף למה שכבר מופיע בספר. וכדי להגיע לזה, בלתי נמנע לערוך כמה שינויים, לשנות, להוסיף. זה חייב להיות אותו סיפור אבל הוא צריך להיות מסופר בדרך אחרת ועל ידי אדם אחר. מצאתי שהדרך לספר את הסיפור כפי שהציע אלבר דופונטל היא מוצדקת. כמו המסיבה הגדולה על הגג של מלון לטיסיה. היא לא מופיעה בספר, אבל היא לגמרי במקום בסיפור שהסרט מספר. ומסיבה זו אני חושב שהסרט הזה הוא דוגמה לעיבוד מוצלח של ספר.

  •  מה חשבת כשראית את הסרט בפעם הראשונה?

למטרה: רגשות עזים, כי זו פעם ראשונה בחיי שראיתי את אחד הסיפורים שלי על המסך. השמות, שם הספר, והסיפור שברובו נשמר והראה צד מאד רגשי של הסיטואציות.

גם אלבר מטוב ליבו נהג לשלוח לי את הגרסאות השונות לתסריט שהוא עשה. זה נסך בי בטחון. אני חושב שהעיבוד הוא דוגמה ומופת לאיך צריך לעשות עיבוד. זה אותו סיפור מבלי לבגוד בו, שמסופר מזווית אחרת ויוצר עולם חדש שונה. הוא גם מצא פתרונות וכיוונים שחלקם אפילו גרמו לי לקנא כיוון שלא אני מצאתי אותם כשכתבתי את הספר. הוא מצא משהו שהוא הסיבה בגללה יש לעבד ספרים, ערך מוסף אמנותי אמיתי. הרגשתי מאד גאה על דבר מאד מוצלח, גם אם החלק שלי בו קטן בחלק מהמקרים.

  •  האם חשבת על ליהוק כזה?

למטרה: בזמן הכתיבה בוודאי שלא. זה קורה לי לעיתים כשאני מנסה לבנות דמות, להתחיל מהראש, לעיתים ראש מוכר, אבל זה משרת אותי רק בתחילת הדרך. אחרי זה אני שוכח לגמרי. אבל כשזה הגיע לליהוק התפללתי שאלבר יגלם את מילאר. התפילות שלי נענו לשמחתי. 

  •  מה היתה הפתעה הגדולה ביותר שלך כשראית את הסרט?

למטרה: עברתי מהפתעה אחת לשנייה במהלך ההקרנה. הסצינות שנוספו, הפרקים שהושמטו, האירועים שלא אני כתבתי. זה היה פרץ של זיקוקי דינור מפתיעים, הייתי הסופר המאושר ביותר.

 

 

Be the first to comment

Leave a Reply