אדמונד דה ברז’יאק מגיע לאקרנים

סרטו של אלקסיס מישליק. ראיון עם הבמאי והשחקנים המרכזיים

המחזה סיראנו דה ברז’ראק נכתב בשנת 1897 על ידי אדמונד רוסטאן ומבוסס על דמותו של סיראנו, לוחם בצבאו של לואי ה-13 שלחם במלחמת 30 השנים ובשעות הפנאי שלו היה גם מחזאי ומשורר. פסלו של סיראנו ניצב בעיר ברז’ראק ובציורים המתארים אותו הוא מצויר עם חוטם די גדול. גדולי השחקנים גילמו את דמותו של הלוחם והמשורר בעל החוטם הגדול. הגרסה הקולנועית שביים סטנלי קרמר ב-1950 זיכתה באוסקר את השחקן חוזה פרר.

בשנת 1990 ביים ז’אן פול ראפנו את הגרסה הקולנועית הצרפתית בכיכובו של ז’ראר דפרדייה. דפרדייה זכה בפרס הסזאר והיה מועמד לאוסקר ולבאפטה על תפקידו זה. שלל עיבודים מודרניים נעשו למחזה, ביניהם רוקסן עם סטיב מרטין ב-1987. המחזה הועלה לאחרונה בארץ בכיכובו של איתי טיראן. בקרוב תעלה בלונדון גרסה חדשה בכיכובו של ג’יימס מקווין.

הראשון שזכה לגלם את דמותו של “סיראנו” היה השחקן הצרפתי קונסטן קוקלן בהפקה שעלתה בשנת 1897 בתיאטרון פורט סן מרטן בפריז. עם סיום הצגת הבכורה עמד הקהל והריע במשך שעה לאחר ירידת המסך. קוקלן היה מגדולי השחקנים של דורו ואחד השחקנים הצעירים ביותר שהתקבלו לקומדי פרנסז. כשהתמנה למנהלו של תיאטרון פורט סן מרטן נתן הזדמנות ליוצר צעיר שהעניק לו את סיראנו, אחד מתפקידיו הגדולים ביותר, על בימות פריז ולונדון. עם פטירתו, ב-1909, קוקלן היה כה מפורסם, שהניו יורק טיימס הספיד אותו והקדיש לו מאמר פרידה.

אדמונד איז’ן אלכסיס רוסטאן

משורר ניאו קלאסי, נולד במרסיי בשנת 1868. מחזותיו הרומנטיים היו תשובה למחזאות הריאליסטית שהייתה פופולארית באותה עת. הצלחתו הגדולה הייתה המחזה “סיראנו דה ברז’ארק”, שבכורתו התקיימה ב- 1897. ב- 1901 היה ליוצר הצעיר ביותר שצורף לאקדמיה הצרפתית. מאז בכורתו הפך “סיראנו” למחזה הצרפתי הפופולארי ביותר בכל הזמנים והוא מוצג שוב ושוב על הבמות בעולם ובצרפת כמובן. אדמונד רוסטאן הלך לעולמו בשנת 1918.

דמויות נוספות מעולם התיאטרון המופיעות בסרט:

שרה ברנאר

מגדולות שחקניות הבמה הצרפתיות, ששמעה יצא בכל רחבי העולם. מי שהייתה בתה הלא חוקית של יצאנית הולנדית יהודייה בפריז הפכה לאגדה בחייה כשהיא מגלמת שלל דמויות קלאסיות ואף תפקידי גברים, ביניהם “המלט” של שייקספיר. דמותה האקסצנטרית זכתה להצלחה בכל העולם, כולל בארה”ב, שם הופיעה לראשונה על הבמה במחזהו של אלכסנדר דיומא “הגברת עם הקמליות”.

ז’ורז’ פיידו

גדול כותבי הקומדיות בתקופת הבל אפוק, ממחזותיו: “יתוש בראש”, “הגברת ההיא ממקסים”, “מלון קטן בצד”, “הקוקוריקו” ועוד. מחזותיו מוצגים עד היום בהצלחה רבה. “יתוש בראש” מוצג בימים אלה בתיאטרון החאן. למרות הצלחתו הרבה הפסיד פיידו את מרבית הונו בשל נטייתו להימורים ולרמת חיים גבוהה מהכנסתו. פיידו  חלה בעגבת ונפטר בגיל 58. את דמותו בסרט “אדמונד דה ברז’ראק” מגלם הבמאי אלקסיס מישליק.

מריה לגולה

שחקנית צרפתיה פופולרית בזמנה שגילמה את דמותה של רוקסן בהפקה הראשונה בתיאטרון פורט סן מרטן.

ז’ורז’ קורטלין

מחזאי סאטירי שזכה להצלחה מסוימת בסוף המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים. כתב מחזות קומיים ביקורתיים כמו “עליצות גדוד הפרשים”, “הקומיסר הוא ילד טוב”, “השוטר חסר הרחמים” ועוד.

ראיון עם הבמאי עם אלקסיס מישליק

ש: ספר לנו בבקשה על לידתו של הפרויקט הזה.

מישליק: זה פרויקט שאני מסתובב איתו כבר 15 שנה. הרעיון עלה כשראיתי בשנת 1999 את סרטו של ג’ו מדן “שייקספיר מאוהב”. העיסוק בהתלבטויות של האמן באמצעות עובדות אמיתיות, והדרך בה הוא מוצא את ההשראה לכתוב יצירת מופת. חשבתי לעצמי מדוע בצרפת לא עשו סרט דומה. ואז נפל לידי סוג של מסמך לימודי שתיאר את הנסיבות הקשורות לעותק הראשון של “סיראנו”. זה החזיר אותי לסרטו של מדן, והבנתי שזה סיפור נהדר שאיש לא נגע בו, לספר כיצד נכתבה היצירה הבימתית הגדולה והמצליחה ביותר בתיאטרון הצרפתי. חשבתי גם שהיצירה נכתבה זמן קצר לפני ראשית הקולנוע. ומה היה עולה בגורלה אילו כבר היה קולנוע. האם הייתה הופכת ליצירה אייקונית כמו “חלף עם הרוח”.

קראתי כל דבר קיים שעסק בסיראנו. נדהמתי לגלות שאדמונד רוסטאן היה רק בן 29 בעת שכתב את יצירת המופת הזו.  התחלתי לכתוב הערות, המפיק אילן גולדמן סייע לי לפתח את התסריט והתחלנו לחפש במאי. לפני 7 שנים לא שיערתי שזה יהיה אני, הייתי רק בן 30. נאבקנו ולא מצאנו משקיעים לסרט הזה, שנחשב יקר. כמעט וויתרתי אבל אז נסעתי ללונדון. שם, בין כל ההצגות שהוצגו בווסט אנד הועלתה הפקה בימתית של “שייקספיר מאוהב”. עיבוד כה יפה שהתקבל באהדה רבה על ידי הקהל ובעקבותיו, עלה בראשי הרעיון לעבד את התסריט ולהתאים אותו לתיאטרון. חזרתי למפיק, אילן גולדמן ובעקבות הצלחת 2 המחזות הקודמים שלי קיבלתי בקלות אור ירוק להעלאת המחזה, למרות המספר הגדול של שחקנים שהמחזה מצריך, תיאטרון פלה רויאל בפריז הסכים להעלות את ההצגה שזכתה להצלחה עצומה. אחרי ההצלחה הגדולה של ההצגה כבר היה קל הרבה יותר למצוא מימון להפקת הסרט.

האם יש קווי דימיון בין דמותו של רוסטאן אלייך?

מישליק: בניגוד לרוסטאן עדיין לא קיבלתי את אות לגיון הכבוד. ועדיין לא הוזמנתי לאקדמיה הצרפתית (צוחק) אבל יש קווי דמיון בין הקריירה שלו לשלי. אני זכיתי להצלחה עם “נושא הזיכרון” בגיל 29, זו לא הייתה אותה הצלחה פנומנאלית כמו “סיראנו”, הרבה הרבה פחות, אבל בהחלט הצלחה. היא נמשכה לאורך שנתיים ולא הגיעה כגל צונאמי בערב אחד. הצלחתי לראות איך ההצלחה משנה את חייו של מחזאי, ללא ספק יש הבדל גדול בין הלפני לאחרי.

האם ניתחת את ההצלחה של “אדמונד דה ברז’ראק”.

מישליק: בתיאטרון קשה לצפות מראש הצלחה היות ופעמים רבות זו נובעת מפה לאוזן. רק כשההצלחה כבר נוכחת אנחנו מנסים לנתח אותה. ניתן אולי להבין את ההצלחה של “אדמונד דה ברז’ראק” דרך הדמות שיצר רוסטאן, ניתן להבין שהוא הגיבור הצרפתי פר אקסלנס. סיראנו דה ברז’ראק, גבר לא יפה לא אמביציוזי, אבל עם דבר קטן מיוחד משלו. אדם אמיץ שמצליח לשים את הרגשות מעל לכל. הוא ביישן שהאמביציה היחידה שלו היא לאהוב. היום אולי היו מקטלגים אותו כלוזר, בעולם האנגלו סקסי. בצרפת לעומת זאת אנחנו פחות אוהבים מנצחים, או בחורים יפים מדי. “סיראנו” נוגע בכל קטגוריה ובכל פלח של האוכלוסייה היות והוא אוניברסלי. ההצגה נבנתה כ”הצגה אמיתית” עם תנועה בלתי פוסקת על הבמה של שחקנים ושל תפאורה שמתחלפת כל הזמן. יש הומור, רגשות, שירה וקצב. הצגה ברוח אמריקאית, כמו בברודווי. אפשר להתייחס ל”אדמונד דה ברז’ראק” כאל מיוזיקל, עם הבדל אחד שאין בו שירים (צוחק).

האם במעבר מהבמה למסך התבקשת לעשות שינויים רבים?

מישליק: בהקשר לטקסט לא. הדברים הנחוצים ביותר כבר היו שם. חתכתי שניים או שלושה דברים, ויצרתי קצב שונה במקומות אחרים והוספתי כמה משפטים פה ושם. יש סצינה אחת שכתבתי לגמרי מחדש על מנת שתהא ברורה יותר. מבחינת הבימוי הייתי צריך להתייחס לדברים שהם שונים לגמרי מן הבמה כמו לזוויות הצילום.

מדוע שמרת על הפרולוג מן המחזה גם בסרט?

מישליק: תמיד כשאני מתחיל להתעסק בסיפור אני שואל את עצמי איך הוא יסתיים, אבל גם איך הוא יתחיל. אתה חייב לתת לצופה כלים על מנת שהוא לא ילך לאיבוד. אני משוגע על קולנוע וראיתי אלפי סרטים בחיי מכל סוג, ואני חייב להסביר לעצמי למה ומתי. הפרולוג שראשיתו בימי שייקספיר הוא כלי מושלם בשביל זה. הוא מאפשר לנו להסביר איפה אנחנו ומה קורה בדיוק ברגע הזה שבו הכל מתחיל. לדוגמה אם בתחילתו של “אדמונד דה ברז’ראק” הייתי שם כיתוב –  1895, זה לא היה מביע יותר מאשר תאריך. דימויים מן התקופה בה החלו להיראות מכוניות בכבישים, ראשית התעופה וראשית הקולנוע תורמים יותר לאוריינטציה ומשמעותיים הרבה יותר עבור הצופה.

איפה מצאת לוקיישנים מתאימים להפקה היסטורית?

מישליק: בצ’כיה ובמיוחד בפראג שבה צילמנו את פריז של המאה ה-19. הארכיטקטורה, מבשלות השיכר, הבתים והתיאטראות של פראג היו מושלמים עבורנו. החלפנו פריז ריאליסטית בפריז מעט מומצאת, פריז של הבל אפוק, התקופה בה החל החשמל. לפריז היה אז קסם מיוחד ומעט ממנו רציתי להעביר, כמו שעשה ז’אן-פייר ז’נה במונמרטר שיצר בסרט “אמלי”. לצורך זה השתמשנו בהרבה אפקטים מיוחדים.

ההתרחקות הזו מריאליזם נותנת לסרט שלך סוג של איכות תיאטרונית.

מישליק: הסרט שלי הוא הצהרת אהבה לתיאטרון, לשחקנים, ליוצרים ולאשליה. אני לא מתייחס רק לרוסטאן, אלא גם לדמויותיהן של פיידו, קורטלין, שרה ברנר, קוקלן ועוד. היוצרים והשחקים שיצרו באותה תקופה על הבמה, הם היו פופולריים, ההצגות היו מצליחות, קומדיות, דרמות, שירה, יופי. רציתי לומר שבמאה התשע עשרה העלו יצירות חדשות ברמה של ימינו. כש”סיראנו” עלה על הבמה ב- 1897, העניין שהוא עורר היה מקביל ל”משחקי הכס” ב- 2011. התיאטרון לא היה מאובק או משעמם אלא להיפך ואין סיבה שהוא ייהפך לכזה היום. אנחנו חייבים להמשיך להראות שהבמה יכולה להיות מקור של חלומות ולרכז אירועים יוצאי דופן. התיאטרון הוא לא אומנות מתחרה או מנוגדת לקולנוע וקיימת אפשרות לחוות את שתי האומנויות, לאהוב אותן וגם לשלב ביניהן.

בהקשר הזה, למה עזבת את במת התיאטרון לטובת תפאורה טבעית כמו חצר המנזר, לסצנת מותו של סיראנו?

מישליק: זו הייתה הסצנה הטראגית האמיתית היחידה בסיפור שלי שהינו קומדיה. אני מאמין שזה אחד הרגעים בהם הצופים יהיו בממלכת הרגש. זה כבר לא תיאטרון או קולנוע, אלא רגע אמיתי של חיים. שבו תחושת הזמן והמקום הולכת לאיבוד. רציתי שברגע הזה, רגע מותה של דמות אלוהית, הצופים ישכחו איפה הם ויבינו שהם לא מול שחקן אלא מול עצמם.

האם המעבר של “אדמונד דה ברז’ראק” למסך יצר בעיות כלשהן עבורך?

מישליק: : לומר את האמת לא. אני לא במאי מתחיל יצרתי כבר סרטים קצרים, שהיו מאד מורכבים, והכל הלך בקלות. כמו שאמרתי אני חובב קולנוע, כשהייתי מתבגר היה לי כרטיס כזה שאפשר לי לראות שני סרטים ביום. כל יום, מיד כשחזרתי מבית הספר התיכון, לקחתי את הרולר בליידס וטסתי לקולנוע. בלעתי כל סרט שיצא לבתי הקולנוע וניתחתי הכל. כשהתחילו הסדרות עשיתי אותו דבר. אני צרכן כפייתי. של קולנוע אבל גם מנגה, קומיקס וספרים. כשאני כותב אני ניזון מכל אלה. בזמן הכתיבה והכתיבה מחדש חשבתי על איך אני עומד לצלם כל סצינה. חשבתי על כל יוצרי הקולנוע שאני מעריץ, כריסטופר נולן, בילי וויילדר, וינסנט מינלי, אלחנדרו אינריטו, ז’אק טאטי, אבל גיליתי שבעצם לא משנה מה המודל שלנו או מה הרעיון שיש לנו. הדברים נפתרים כשאנחנו מגיעים לסט. זה נקרא פרגמטיזם. אני לא עושה סטורי בורד, אבל אני יודע בדיוק איך אני רוצה לצלם את הסצנות. מאחר ויש לי ניסיון רב בתיאטרון, לארגן את הכל דורש ממני מעט מאד זמן. הדבר החשוב ביותר עבורי מחוץ לבימוי השחקנים הוא הקצב. אני לא יכול לשאת רגעים מתים, התארכות מיותרת שמאיטה את הקצב. לא בתיאטרון ולא בקולנוע. אני אוהב שדברים זורמים. גדלתי על הסרטים של ספילברג וזמקיס, סרטי מיינסטרים חכמים שאף פעם לא חופרים ולא מנסים לצור אינטלקטואליזם. הם ברורים, מדויקים, פופולריים אבל בדרך שלא מונעת מהם להיות תובעניים. אני מתכנן את היצירות שלי בדרך כזו. וגם בסרט ניסיתי לשמור על קצב טוב. והמוסיקה הוירטואוזית של אופנבאך עזרה לי מאד. גם השחקנים, כולם מבלי יוצא מן הכלל, נכנסו בשמחה לדמויות שיצרתי, יד ביד והשאירו את האגו שלהם בצד. כולם היו נלהבים ואני מלא הערכה.

מדוע בחרת בתומא סוליבייר לתפקיד אדמונד?

מישליק: אני מכיר אותו הרבה זמן. הבחנתי בו לפני 10 שנים בתחילת דרכו כשהוא התבלט בפסטיבל אביניון. יום אחד כשהוא היה בין צילומי שני סרטים הוא הסכים לבוא לעשות תפקיד קטן באחד מסרטי הקצרים. מבלי לשאול שאלות ומבלי להציב תנאים. ומיד חשבתי עליו לדמות של אדמונד. הוא בגיל של הדמות. הוא נראה צעיר ומלא חיים, אבל מסוגל להביע בגרות רבה. והוא חרוץ. כדי לעבור את האודישנים הוא למד 40 עמודים של טקסט בשבועיים. הוא הגיע עם מאפר, שכר חליפה, הדביק שפם, יצר את התסרוקת ועבדנו 20 דקות שם בפני המפיקים. הוא שחקן נהדר, כך שגם אלה שהיו ספקניים תחילה, מיהרו לומר כן.

את תפקיד קוקלן הצעת לאוליבייה גורמה.

מישליק: הוא פשוט שחקן ענק מהשחקנים הללו שיכולים לעשות הכל, ממש הכל. בדרך כלל נותנים לו לשחק נבלים, אנסים, סדיסטים או אנשים מאד רציניים. הרגשתי שכבר המון זמן עבר מאז ראינו אותו בקומדיה. זו היתה משימה לא פשוטה, לשחק את קוקלן זו משימה לא פשוטה היות והשחקן צריך לשחק גם את סיראנו. זה היה מורכב במיוחד בסצנת המוות בה הוא צריך לשכוח שהוא שחקן ולהיות האדם שנמצא בסיטואציה. הוא כמובן היה יותר ממושלם. יש לו הומור ילדותי מטורף והוא תמיד מקשיב. מעולם לא ראיתיו כועס, לא עניין של מה בכך כשאתה צריך לנעול מגפיים 8 שעות ביום, בגדי עור כבדים, איפור ופאה. הוא שחקן קבוצתי עם מחויבות רבה לפרויקט ולחברים שעובדים לצידו.

איך היתה העבודה עם שאר השחקנים?

מישליק: היה לי חשוב לצור תחושה של עבודה קבוצתית. מתילד סנייה הסכימה לשחק את השחקנית ללא שמץ של גאווה. מה שהיה עליה לעשות לא היה קל הן מהצד הפסיכולוגי והן מהצד הפיזי. עם אליס דה לנקסיאן היה לי שיתוף פעולה קודם בהצגה “בין החומות”. יחד יצרנו את דמות רעייתו של רוסטאן. ללוסי בוזנה, המשחקת את המלבישה שנאלצת לקפוץ לתפקיד של רוקסן בליל הבכורה לא היה ניסיון רב אבל היא כבשה את לב כולם בזכות הקול, הדיוק והנעורים שהתפקיד הצריך. טום לוב הסכים לשחק את כריסטיאן, תפקיד שמצריך הרבה הומור עצמי. הוא בחור נפלא ששר כמו אלוהים, מנגן בגיטרה. הוא בעל חוש קומי ויכולת טרגית ובנוסף אתלטי ומאד חברותי. הוא מצחיק ונוגע ללב, וזה נדיר בצרפת בה אנחנו מעדיפים שחקנים מיוסרים. לצערי, הוא טרם זכה לקריירה לה הוא ראוי. זכיתי לביים גם את איגור גוטסמן, הבמאי של הסדרה “עסק משפחתי” הפופולארית בנטפליקס, המגלם את בנו המטופש של קוקלן ועוד רבים וטובים.

את התפקיד של המחזאי ז’ורז’ פיידו השארת לעצמך.

מישליק: לשחק את המחזאי המצליח והלא חביב במיוחד היה כמו קריצה לצד ההיפר אקטיבי שלי. הוא היה אדם לא פשוט, אך אני מאד אוהב את המחזות שלו.

ש: תוכל לספר לנו איזה במאי אתה?

ת: לא קפדן אבל עם דרישות, והן מכוונות לכולם, שחקנים ויוצרים ואנשים טכניים. צפיתי בהצגה אולי 300 פעם בתיאטרון, כדי לדעת באיזה רגע בדיוק הקהל צוחק או מזיל דמעה וידעתי בדיוק מה שאני רוצה. אני אוהב להיות המנצח של התזמורת, ואני אוהב להעביר את ההתלהבות שלי, ולתת לשחקנים דברים יפים לעשות. לביים שחקנים זה אחד הדברים שגורמים לי לאושר גדול, זה קשה אבל תמיד מלהיב.

מה התוכניות העתידיות שלך?

מישליק: לעשות את מה שאני עושה מאז שסיימתי את התיכון, לשחק, לכתוב ולביים.

ראיון עם תומא סוליבר (אדמונד)

איך זכית בתפקיד של אדמונד?

סוליבר: במהלך השנים שאני מכיר את אלקסיס הפכנו חברים קרובים, אבל לא עבדנו יחד למעט בסרט קצר. יום אחד כשהלכנו לראות הצגה ביחד הוא הודיע לי שיש לו תוכניות להפוך את ההצגה “אדמונד דה ברז’ראק” לסרט. ושהוא מחפש את האדמונד שלו והוא רוצה שאני אבדוק את זה. והוא נתן לי את הטקסט. ואמר לי שיש לי שבועיים ללמוד אותו. זו היתה התראה קצרה, אבל אני חושב שהוא רצה למדוד את רמת המוטיבציה שלי. זה לא התפקיד הראשון הגדול שלי בקולנוע, אבל התפקיד הראשון שבו לדמות יש עומק כה רב והראשון בסרט תקופתי. עבדתי קשה ועברתי את המבחנים למרות שהיה בי פחד עצום. כשנודע לי שזכיתי לגלם את התפקיד של אדמונד רוסטאן הייתי בעננים.

איך זה לשחק דמות שמבוססת על אדם אמיתי?

סוליבר: לשחק בביוגרפיה זה מטורף וייחלתי לכך מאז התחלתי לשחק. “אדמונד דה ברז’ראק” זה לא בדיוק ביוגרפיה מדויקת, זה אבל די קרוב. קראתי כל דבר על אדמונד, חייו, הכתיבה שלו, ההתכתבות שלו עם אשתו, התקופה בה הוא חי, פריז שלו והיוצרים בני זמנו. שוחחתי עם אלקסיס הרבה על הדמות ועל ציפיותיו ממני. פגשתי גם את שני השחקנים ששיחקו אותו על הבמה. לא כדי ללמוד מהם, אלא כדי שאוכל להטמיע את עצמי בדמות ובקצב שלהם, ולהבין את האווירה של ההצגה. האדמונד שיצר אחד לא דומה לאדמונד שיצר השני, ולא דומה למה שאני יצרתי גם כי המשחק מול המצלמה שונה. אני אוהב לשחק בתיאטרון ובקולנוע להחליף ביניהם מדי פעם.

האם הכניסה לדמותו של אדמונד דרשה הכנה מיוחדת?

סוליבר : חוץ מעניין הגיל, אלקסיס הסביר לי שהוא בחר בי לגלם את הדמות של אדמונד מתוך היכרותנו והידיעה שביני לבינו יש דמיון וחוט מקשר. החשש לא להצליח, חוסר הבטחון, המחויבות בעבודה, נטייה גדולה לחלום בהקיץ ועוד. כששחקן חולק כל כך הרבה עם דמות שהוא מגלם הוא מרגיש קרוב אליה. זה מה שקרה לי עם אדמונד. מיד הרגשתי שאני מכיר אותו. נדרשה הכנה פסיכולוגית כדי לגלם את תפקיד והיה לי קושי גדול להתנער ממנו היות וטרם רכשתי את היכולת להתרחק מן הדמויות כפי שיש לאוליבייה גורמה (צוחק).

מה לגבי הכנה פיזית לכניסה לדמות?

סוליבר : אני אוהב לעשות שינוי ולהפך למישהו אחר, לכן אני אוהב את המשחק. להפוך את עצמי לאדמונד היה שילוב של  עבודה והנאה. החל מחיפוש אחר שפם, דרך התמודדות עם נושא התסרוקת, שהיה עדין יותר היות ורוסטאן החל לאבד את השיער שלו בעוד לי יש הרבה שיער. היות ואובדן השיער גרם לו עצב רב, אדמונד הקפיד מאד על אלגנטיות ולכן הקפדנו מאד על החליפות והחולצות. הוא היה מאד שברירי. מה שהצריך ממני לרדת במשקל. הסתכלתי על הרבה צילומי אופנה מסוף המאה התשע עשרה, ועל סרטים שנעשו על התקופה. השפם, התסרוקת, האיפור והבגדים הצריכו זמן רב מדי יום בטרם הפכתי לאדמונד. זה היה כמו טקס, אבל זה לא היה מטרד. להיפך, התלבושת היא אמצעי מצוי להיכנס לדמות ושינויים פיזיים עוזרים לשינוי פסיכולוגי. חשוב לי לציין שמעולם לא הרגשתי כל כך נוח עם הפרטנרים כמו בצילומים של הסרט הזה. זו הפעם הראשונה שהחברות נמשכה עם רבים מהם גם לאחר הצילומים.

איך היה לשחק מול אלקסיס?

סוליבר: בעיני זה משעשע ומצחיק מצידו שהוא שמר לעצמו את הדמות של פיידו. המחזאי ששבר את כל המחסומים ואת כל שיאי ההכנסות בכל התיאטראות, אבל לא היה האיש החביב ביותר בעולם. זו היתה מין בדיחה על עצמו ועל המחזאי שהוא הפך להיות היום. אבל אבקש שתספרו בכל מקום, שלמרות ההצלחה והכישרון שלו, אלקסיס לא איבד דבר מן ההומור שלו ומן היכולת שלו לצחוק על עצמו.

ראיון עם אוליבייה גורמה (קוקלן/סיראנו)

האם הכרת את המחזה שמישליק העלה לפני שהתחלת לעבוד על הסרט?

גורמה: כשאלקסיס הציע לי לגלם את קוקלן טרם ראיתי את המחזה. נמנעתי מכך גם בהמשך, מתוך רצון לא להיות מושפע. וככל שאלקסיס התעקש להזמין אותי, סירבתי בתואנה שהדבר עלול לפגוע בעבודה שלי על הדמות. אבל מה שקרה בפועל זה שהמשפחה הקטנה שלי הגיעה במהלך הצילומים לביקור בפריז והם מאד רצו לראות את ההצגה שהייתה להיט ענק עם הצגות מכורות מראש חודשים טרם מועדן. השיגו לנו כרטיסים ואני מודה שלא הצטערתי על כך שראיתי את זה. לא רק שנהניתי מאד מההצגה, היא גם נתנה לי טיפ ברור לגבי הקצב של הסרט.

מה היה הדבר שתפס אותך בעבודה על הסרט “אדמונד דה ברז’ראק”?

גורמה: בפרויקט הזה הלהיבו אותי מספר דברים. על אף שיש בו דרמה “אדמונד דה ברז’ראק” הוא בסופו של דבר קומדיה. בתחילת הדרך שיחקתי בתיאטרון ואהבתי את זה. היום, אני עובד בעיקר בקולנוע. הזדמנויות לצחוק הפכו מצרך די נדיר עבורי. לצערי, אני לא מופיע בקומדיות. אז עם “אדמונד דה ברז’ראק” ניתנה לי ההזדמנות להתחבר לצד היותר קליל שלי. הנושא מצחיק, הטקסט כתוב מצוין, משפטים שכיף לומר אותם ותענוג גדול לשחק את סיראנו דה ברז’ראק.

להיכנס לנעליים של שחקן שמשחק את סיראנו זה לא דומה למצב שבו אתה משחק דמות. היה עלי למצוא איך קוקלן משחק את סיראנו והמשחק בתוך משחק היה אתגר גדול. אתגר כזה שלא מגיע בכל יום שעשע אותי מאוד.

מדוע לדעתך מישליק בחר בך לשחק את הדמות?                                        

גורמה: לא שאלתי את אלקסיס מדוע הוא בחר בי לגלם את הדמות הזו. זו שאלה ששאלתי פעם קולנוען אחד על דמות אחרת, והתוצאה היתה שהוא החל לפקפק בכך שהוא בחר בי ולפיכך מאז אני לא שואל יותר את השאלה הזו. מנגד, שאלתי את אלקסיס למה הוא לא בחר לסרט בשחקנים ששיחקו בהצגה שלו, והוא ענה שבשל ההצלחה של ההצגה אי אפשר היה להפסיק את ההצגות שזכו לביקוש חסר תקדים. לא את זו שבפריז ולא את זו שהוצגה על ידי צוות מקביל ברחבי צרפת. העובדה שלא תפסתי את מקומו של אף אחד בהחלט סייעה בידי בהחלטה לקבל את התפקיד. אפילו שקוקלן בזמנו היה מפורסם כמו שרה ברנר, לא ידעתי עליו כלום. הוא היה אדם סקרן שאהב לטייל, והציב עצמו לא פעם במצבי סיכון לא רק בתפקידים שבחר אלא גם בחייו הפרטיים. הבנתי שהוא היה איש נדיב, נעים, אבהי אבל לעיתים קשה. הוא בהחלט היה מנהיג. ראיתי צילומים שלו והקלטות שנמשכות בקושי 20 שניות, אבל הן בהחלט סייעו להבין את צורת המשחק שלו.

איך היתה החוויה להיות מבויים על ידי אלקסיס מישליק?

גורמה : לעיתים ללכת ליום צילום זה קושי רב, זה לא היה המקרה בסרט הזה. בגלל הנושא היינו גם בקולנוע וגם בתיאטרון. עבור שחקן לשחק סצנה עם כל המשתתפים זה תענוג גדול. הצילומים עם אלקסיס היו גם כיף גדול וגם מלהיבים. העובדה שהוא כתב, ביים והיה על הבמה נתנה לו יתרון גדול מאד. הוא הגיע לסרט עם רקע מעמיק ואיזו אנרגיה שהוא הביא בנוסף. הוא יודע בדיוק מה הקצב והטון שהוא רוצה לתת לסצנה. הוא לא חופר, לא הולך סביב, אלא ישיר ומאד ברור. הוא קל ויעיל, והתלהבותו מדבקת.

Be the first to comment

Leave a Reply