באילו נסיבות יכול המעסיק לנכות כספים משכרו של העובד? / מאת עו”ד ג’ון גבע

בהתאם לפסיקה, בהתגבשותם של שני תנאים ישנה אפשרות לבצע ניכוי משכרו של העובד במהלך יחסי העבודה: התחייבות בכתב של העובד וקיומו של סכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת. בית הדין: מדובר בסכום שאינו עולה על רבע משכרו של העובד

עו"ד ג'ון גבע

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב נדונה תביעתו של יוסף מגן (“התובע”), שיוצג על ידי עו”ד אבי יגאל, נגד חברת הסעות אלעד בע”מ (“הנתבעת”), ששם בא כוחה לא נזכר בהליך. פסק הדין ניתן במאי 2017, בהעדר הצדדים, מפי השופטת דפנה חסון זכריה.

התובע עבד בשירות הנתבעת בתפקיד נהג הסעות תקופה של כאחד עשר חודשים וחצי. במהלך תקופת עבודתו היה מעורב התובע בשבע תאונות דרכים, ובגין חמש מהן ניכתה הנתבעת סכומים משכר עבודתו בסך מצטבר של למעלה מ-16 אלף שקל. התובע טען, כי הנתבעת ניכתה משכרו סכומים שלא כדין, ואף ניכתה את מלוא השכר בגין חודשיים רצופים של עבודה, הכל בניגוד להוראותיו של חוק הגנת השכר (“החוק”). התובע פנה כאמור לבית הדין האזורי לעבודה וביקש לקבל חזרה את הסכומים שנוכו. בנוסף, התובע עתר לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הבראה, ופיצוי בגין היעדר הפרשות לקרן הפנסיה ולקופת הפיצויים.

מנגד נטען, כי התובע גרם לנתבעת לנזקים חמורים, במסגרת תאונות שונות שהתרחשו באשמתו ולאור רשלנותו. בהתאם להסכם העסקה עליו חתם התובע, הוא התחייב לשאת בהשתתפות עצמית שהנתבעת תחויב בה על ידי חברת ביטוח או צד שלישי. לפיכך, הסכומים שנוכו משכר עבודתו של התובע נוכו כדין – בהתאם להסכמתו. עוד טענה הנתבעת, כי התובע התפטר מעבודתו ללא מתן הודעה מוקדמת כדין. לבסוף נטען, כי בסיום יחסי העבודה הנתבעת הייתה רשאית לנכות משכרו של התובע כל חוב וכך עשתה.

האם הנתבעת הייתה רשאית לנכות סכומים משכר עבודתו של התובע?

בית הדין ציין, כי חוק הגנת השכר נמנה עם חקיקת המגן במשפט העבודה, והוא נועד “להעניק הגנה מקיפה לשכר עבודה, על מנת להבטיח כי השכר ישולם לעובד במועדו ובמלואו, פרט לניכויים מותרים”. החוק מאפשר למעסיק לנכות משכר עבודתו של העובד במצבים מסוימים. עם זאת מדובר באפשרות מצומצמת המוגדרת היטב בחוק.

סעיף 25 לחוק קובע כך: “(א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:…(6) חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;….(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות”.

בהתאם להלכה הפסוקה, חוב על פי חוק זה הוא סכום קצוב ומוכח, ובלתי שנוי במחלוקת, להבדיל מחוב בלתי קצוב, אשר המעסיק תובע אותו והעובד מכחיש אותו. למעשה מדובר בשני תנאים, אשר בהתגבשותם יתאפשר לבצע ניכוי משכרו של העובד במהלך יחסי העבודה: התחייבות בכתב של העובד, וקיומו של סכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת. כלשונו של בית הדין: ” רק בהתקיימותם של שני תנאים אלה, רשאי המעסיק לנכות משכרו של העובד, במהלך יחסי העבודה, סכום שאינו עולה על רבע משכרו”. כמו כן, ניתן לקזז משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב למעסיק – ובלבד שמדובר בסכום מוכח ובלתי שנוי במחלוקת.

במקרה דנן הנתבעת לא הכחישה, כי ניכתה משכרו של התובע את הסכומים אשר הוא תבע חזרה. הדבר אף עולה בבירור מתלושי השכר של התובע והנטל להוכיח, כי הסכומים נוכו על פי החוק מוטל על הנתבעת. בית הדין סקר את כל השתלשלות האירועים וניכוי הסכומים משכרו של התובע, כאשר לבסוף קבע, כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שהסכומים נוכו כדין. עיקר הסכומים שנוכו משכר עבודתו של התובע, מבוסס על השערות הנתבעת באשר לחובות עתידיים, שטרם התגבשו ועל יסוד דרישות תשלום של חברת הביטוח – שמעולם לא הוצגו בפני בית הדין. בית הדין הוסיף, כי “ככל שהנתבעת סבורה כי נותרו לתובע יתרות חוב שהתובע חב לה, הרי שהיה עליה לנהוג כפי שנקבע בפסיקה – להתכבד ולהגיש נגדו תביעה, ולא לבצע ניכויים משכרו באופן חד צדדי”.

בית הדין הורה לנתבעת להשיב לתובע את הסכומים שנוכו משכרו. בית הדין חייב את הנתבעת בנוסף בפיצויי הלנת שכר, בפיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה ולקופת פיצויים, לרבות שכר טרחת עורך דין.

עד למועד כתיבת שורות אלה לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

Be the first to comment

Leave a Reply