בית הדין האזורי לעבודה: ימי מחלה אינם בגדר “ירידה בהשתכרות”

הוועדה הרפואית לערערים החליטה כי הכנסותיה של המבקשת ירדו ב-8% וזוהי אינה ירידה משמעותית שיש להפעיל בגינה את תקנה 15

עו”ד ג’ון גבע

בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים נדונה בקשתה של ל. (השם שמור במערכת) אשר יוצגה על ידי עו”ד ד”ר אמיר קמינצקי כנגד המוסד לביטוח לאומי. פסק הדין ניתן באפריל 2020, מפי השופט מיכאל שפיצר.

בפני בית הדין הונחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, שדחה את ערעור המבקשת על החלטת ועדה רפואית לעררים (נכות מעבודה), אשר קבעה כי אין להפעיל בעניינה של המבקשת את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי.

המבקשת עבדה במועצה המקומית חורה. בעקבות אירועים אלימים שהתרחשו במשרדי המועצה בשנים 2009 ו-2014 נקבעה למבקשת נכות רפואית יציבה בשיעור של 37%. על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון ערערה המבקשת בהקשר לאי יישום תקנה 15, אך הוועדה הרפואית לעררים דחתה את ערעורה.

בעקבות זאת, ערערה המבקשת לבית הדין האזורי לעבודה שם נקבע כי עניינה של המבקשת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים באותו הרכב, בכדי שתשקול את עמדתה לעניין הפעלת תקנה 15. בהמשך, קבעה הוועדה כי הכנסותיה של המבקשת ירדו ב-8% וזוהי אינה ירידה משמעותית שיש להפעיל בגינה את תקנה 15.

גם על החלטה זו, הוגש ערעור לבית הדין האזורי, אשר דחה את הערעור תוך קביעה שאין בו ממש וחייב את המבקשת בהוצאות משפט בסך של 1,500 שקל. בשל כך, הגישה המבקשת בקשת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

המבקשת טענה כי הוועדה לא הפעילה את תקנה 15 כנדרש ואף לא הפעילה שיקול דעת מתבקש, וזאת על אף שאין חולק כי התאונה שינתה את מצבה התעסוקתי של המבקשת, אשר נעדרת בממוצע כחודש בשנה בשל התאונה.

לאחר בחינת הבקשה ובחינת כלל החומרים שבתיק, קבע בית הדין כי דין הבקשה להידחות.

תחילה, עמד בית הדין על תקנה 15 אשר קובעת כי: “הוועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו”.

עוד הוסיף בית הדין כי סעיף זה מונה שני תנאים: הראשון, היעדר יכולת של הנפגע לחזור לעבודתו או לעיסוקו; השני, שהנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסות. עם זאת, אף אחד מן התנאים הללו לא התקיים אצל המבקשת. שכן, המבקשת העידה בפני הוועדה כי אין ירידה בהכנסות לפני ואחרי תאונת העבודה אלא רק ימי מחלה. כמו כן, המבקשת הייתה מסוגלת לעבוד בעבודתה, ואף המשיכה לעבוד בה.

באשר לפגיעה בהשתכרותה, קבע בית הדין כי אין מחלוקת שהמבקשת נעדרת חודש ימים בשל מחלה, אך אין בעקבות זאת ירידה ניכרת בהכנסותיה. לפיכך, קביעת הוועדה מדויקת ואין מדובר בפגיעה ניכרת” בהכנסתה של המבקשת. בנוסף, המבקשת אישרה כי לא כל ימי ההיעדרות היו קשורים לפגיעה, כך שבעצם לא הונחה תשתית עובדתית על ידה.

יתרה מכך, בית הדין הדגיש כי הטעות היחידה שנפלה בהחלטת הוועדה היא בכך שהוועדה ראתה בימי המחלה שתמורתם שולמה, ירידה בהשתכרות. סעיף 7 לחוק דמי מחלה קובע כי “דין דמי מחלה המשתלמים מאת מעסיק, כדין שכר עבודה לכל דבר”.

זאת ועוד, בפסיקה נקבע כי בתקופת שהותו של עובד במחלה נצברים לזכותו ימי חופשה גם בגין תקופה זו. עוד נקבע בפסיקה כי “המחוקק ראה בתקופת המחלה המזכה בדמי מחלה, קרי בשכר עבודה, כתקופת עבודה בפועל לכל דבר ועניין. אמור מעתה ימי עבודה בפועל הם גם אותם ימים, בהם נבצר מן העובד לעבוד מסיבות שאינו תלויות בו, ואשר עבורם הוא מקבל שכר, כאילו עבד בהם בפועל”.

בהתאם לזאת, קבע בית הדין כי דמי מחלה הם רשת ביטחון שנועדה לשמר את שכרו של העובד ככל הניתן, ולא ניתן לראות “כירידה בהשתכרות” את ימי המחלה המנוצלים, ובכך שיתרת ימי המחלה של העובד קטנה בשל כך.

_________________

הכותב הינו מייסד ושותף במשרד ג’ון גבע–הדר עורכי דין ומגשרים.

Be the first to comment

Leave a Reply