בית הדין הארצי – מחלת הפסוריאזיס אינה בגדר תאונת עבודה

בית הדין הארצי: אם הייתה קיימת אפשרות שבה אירוע מסוים תרם לאחת מהתפרצויות המחלה, הרי שהנטל לבסס קשר בין אותו האירוע לבין המחלה שכבר פרצה, היה מוטל על המערערת

פסוריאזיס

עו”ד ג’ון גבע

בבית הדין הארצי לעבודה נדון ערעורה של כוכבה עמנואל שיוצגה על ידי עו”ד עדי גרינפלד כנגד המוסד לביטוח לאומי שיוצג על ידי עו”ד רועי שביט. פסק הדין ניתן בפברואר 2020, מפי סגן הנשיאה אילן איטח, כבוד השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת חני אופק גנדלר, נציג ציבור העובדים, אמיר ירון, ונציג ציבור המעסיקים, עמית שטרייט.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו”ד ג’ון גבע | זוית אחרת

מדובר בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב אשר במסגרתו נדחתה תביעת המערערת להכרה במחלת הפסוריאזיס בה לקתה כפגיעה בעבודה.

המערערת עבדה כמנהלת מעון עד לפיטוריה בינואר 2015. בדצמבר 2013 התקיימה פגישה בין המערערת למנכ”ל הרשת והמפקחת הארצית, שבמהלכה הלינו השניים על תפקודה של המערערת. בפברואר 2014 קיבלה המערערת מכתב פיטורים, ובמאי 2014 אושפזה כאשר במהלך האשפוז אובחנה כסובלת ממחלת הפסוריאזיס.

בעקבות זאת, הגישה המערערת תביעה לנתבע לצורך הכרה במחלת הפסוריאזיס כפגיעה בעבודה. עם זאת, הנתבע דחה את התביעה מן הטעם שמתח מתמשך אינו בגדר תאונת עבודה, עוד הוסיף הנתבע כי קבלת מכתב פיטורים ושיחת שימוע שנערכה בעקבותיו, אינם בגדר אירוע חריג בעבודה.

בשל כך, הגישה התובעת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, שגם היא נדחתה נוכח חווות דעתו של מומחה רפואי מטעם בית הדין, שקבע כי לא התקיים קשר סיבתי, לרבות על דרך ההחמרה, בין קבלת מכתב הפיטורים לבין התפרצות מחלת הפסוריאזיס. לפיכך, הגישה המערערת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, קבע בין הדין הארצי כי דין הערעור להידחות.

תחילה, הדגיש בית הדין כי המומחה הרפואי האובייקטיבי בחן את כל התיק הרפואי של המערערת, והגיע למסקנה לפיה מחלת הפסוריאזיס ממנה סבלה המערערת, פרצה עוד לפני התרחשות האירועים בעבודה וללא קשר אליהם.

אמנם, בית הדין ציין כי התקיימה גם האפשרות שלאירועים הקונקרטיים שאירעו בעבודת המערערת קדם מתח מתמשך מול המעסיק, וייתכן שבשל כך האמינה המערערת מבחינתה הסובייקטיבית, כי המחלה פרצה רק לאחר או במקביל לאירועים בעבודה.

עם זאת, המערערת טענה לאירוע מיוחד קונקרטי שהתרחש בפברואר 2014, ומשכך הסכימה כי המחלה לא נגרמה כתוצאה מן האירועים בעבודה, אלא הוחמרה כתוצאה של אותם אירועים בעבודה.

זאת ועוד, המומחה הרפואי שלל את האפשרות לפיה המחלה הוחמרה בשל האירועים בעבודה, וקבע כי מחלת המערערת אובחנה כפסוריאזיס בדרגה קשה כבר במועד אשפוזה, בו אובחנה לראשונה המחלה. בנוסף, ציין המומחה הרפואי כי לא ניתן היה לראות מן המסכים הרפואיים שחלה במחלת הפסוריאזיס של המערערת החמרה מהותית במהלך התקופה שחלפה.

עוד הוסיף המומחה, כי מחלת הפסוריאזיס מאופיינת מעצם טיבה בהתקפים לסירוגין, מבלי שניתן לזהות מהמסמכים הרפואיים החמרה בתקופה שלאחר קבלת מכתב הפיטורים דווקא. אמנם, המערערת אושפזה כשלושה חודשים לאחר מכתב הפיטורים, אך עם זאת, קבע המומחה הרפואי כי הדבר אינו לימד בהכרח על החמרה במחלה וייתכן כי נועד לאפשר טיפול אינטנסיבי יותר.

לבסוף קבע המומחה, כי גם אם היה מדובר בהחמרה, הרי שהיא באה לביטוי זמן רב יחסית לאחר האירוע “המיוחד” ולכן, סביר יותר שאין כל קשר בין המחלה לבין האירוע בעבודה.

כמו כן, בית הדין הדגיש כי חוות דעתו של המומחה הרפואי הייתה מפורטת ובהירה, ואין כל הצדקה שלא להתבסס עליה. בנוסף לכך, המומחה שוכנע כי המחלה כללה התלקחויות עיתיות שאינן קשורות בהכרח לאירועים חיצוניים.

עוד ציין בית הדין הארצי, כי גם אם הייתה קיימת אפשרות שבה אירוע מסוים תרם לאחת מהתפרצויות המחלה, הרי שהנטל לבסס קשר בין אותו האירוע לבין המחלה שכבר פרצה, היה מוטל על המערערת, אשר לא הצליחה להרים את הנטל האמור.

סוף דבר, בית הדין הארצי דחה את הערעור וקבע כי לא הובאה הצדקה מספקת להתערבות בפסק דינו של בית הדין האזורי, לא הוצא צו להוצאות.

Be the first to comment

Leave a Reply