בית הדין: מעמדו של אדם כשכיר או עצמאי לא נקבע על פי המוסכם בין הצדדים

בית הדין הזכיר פסיקה במסגרתה נקבע, כי מעמדו של אדם כעובד או כעצמאי נבחן על פי מערכת היחסים בין הצדדים בפועל ומכלול נסיבות המקרה

שכיר או עצמאי? שאלה משפטית מורכבת

עו”ד ג’ון גבע

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו נדונה תביעתו של אנטון מנקייב, אשר יוצג על ידי עו”ד אורי בוים ועו”ד סאהר תמא, כנגד וואן ווי בע”מ, אשר יוצגה על ידי עו”ד אהוד אלוני. פסק הדין ניתן במאי 2019, מפי כבוד הנשיאה הדס יהלום.

הנתבעת מנהלת מכבסה העוסקת בצביעה של בדי ג’ינס בשיטה ייחודית. התובע הועסק על ידי הנתבעת כשכיר בתקופות שונות וביצע עבורה עבודות צביעה של בדי ג’ינס בשיטה ייחודית. לאחר שהסתיימו היחסים בין השניים, התובע הגיש תביעה במסגרתה ביקש להכיר ביחסים בינו לבין הנתבעת כיחסי עובד ומעסיק וכתוצאה מכך לקבוע זכאותו לזכויות סוציאליות.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו”ד ג’ון גבע | זוית אחרת

השאלה שהונחה בפני בית הדין היא האם במקרה דנן מדובר במערכת יחסים של עובד ומעסיק.

תחילה, בית הדין הזכיר פסיקה במסגרתה נקבע, כי מעמדו של אדם כעובד או כעצמאי נבחן על פי מערכת היחסים בין הצדדים בפועל ומכלול נסיבות המקרה, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה ולא לפי המוסכם בין הצדדים או על פי התיאור שבחרו להעניק למערכת היחסים ביניהם. המבחן העיקרי להכרעה בשאלה האם התקיימו יחסי עובד – מעסיק, הוא המבחן המעורב/מבחן ההשתלבות המורכב מפן חיובי ופן שלילי.

במסגרת הפן החיובי של מבחן ההשתלבות נשאלת השאלה האם קיים “מפעל” שניתן להשתלב בו, האם מבצע העבודה השתלב בפעילות הרגילה של המפעל והיווה חלק מהמערך הארגוני שלו ולא גורם חיצוני לו. שנית, במסגרת הפן השלילי של מבחן ההשתלבות נבדק האם מבצע העבודה אינו בעל עסק עצמאי שבאמצעותו שירת את “המפעל” כגורם חיצוני.

כמו כן, ישנם מבחני משנה נוספים כמו מבחן הכפיפות והפיקוח, מבחן הקשר האישי, צורת תשלום השכר, מבחן התלות הכלכלית וכו’, אין במבחן אחד כשלעצמו בכדי להכריע ובית הדין שוקל את כל השיקולים הנדרשים לקבלת החלטה.

בית הדין בחן את הראיות וקבע, כי בין התובע לנתבעת התקיימו יחסי עובד ומעסיק וזאת על פי מבחן ההשתלבות.

בשנים הראשונות התובע הועסק בנתבעת כעובד שכיר. לאחר מכן, יזמה הנתבעת רעיון לשכירת שירותיו של הנתבע כעצמאי. עם זאת, בית הדין קבע, כי לא היה הבדל בין העבודה של התובע לפני ואחרי השינוי במתכונת ההתקשרות. העבודה הייתה ונשארה צביעת ג’ינס, שהיא חלק אינטגרלי מפעילות הנתבעת וכן התשלום עבור יחידה היה אותו תשלום לעובד שכיר ולעצמאי. השינוי היחיד בין העבודה כשכיר לעבודה כעצמאי היה בתפוקות.

בכל הנוגע לפן השלילי של מבחן ההשתלבות קבע בית הדין, כי לא הוכח שהיה לתובע עסק עצמאי, אשר במסגרתו ניתנו שירותים לנתבעת. זאת ועוד, התובע לא נתן שירותים לגורמים אחרים והוא אף לא העסיק עובדים, למעט אשתו ועובד אחר במשך חודש ימים בלבד, וגם זה לבקשת הנתבעת.

בית הדין פסק, כי בזמן שהתובע קיבל תשלום ליחידה באותו שיעור שקיבלו עובדים שכירים, הרי שאין כל הצדקה לקיזוז סכומים מהתשלום ששולם לו, כטענת הנתבעת. כמו גם, הנתבעת לא החתימה את התובע על הסכם של קבלן עצמאי ועל סעיף המאפשר קיזוז מקום שבו יקבע כי התקיימו יחסי עובד ומעסיק.

לפי כל המובא לעיל, בית הדין בחן את הזכויות הסוציאליות להן זכאי התובע עם סיום העסקתו על ידי הנתבעת, בהתאם לתקופה שבה החל להנפיק חשבוניות בית הדין קבע את השכר הקובע בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים ותקנות חישוב פיצויי פיטורים, וחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה, פדיון חופשה, דמי חג, דמי הבראה ודמי נסיעות. בנוסף נקבע, כי הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד.

** עד למועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.  

Be the first to comment

Leave a Reply