בית הדין קבע: “מקום עבודה” כולל בתוכו גם את הדרך לעבודה בכל הקשור לגמלת שמירת הריון

לטענת התובעת, הדרך ממקום מגוריה למקום עבודתה ובחזרה כוללים דרך מפותלת ותלולה, אשר בעקבות זאת סבלה מהקאות רבות. בית המשפט שקיבל את התביעה, לא פסק הוצאות

צילום אילוסטרציה
צילום אילוסטרציה

בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע נדונה תביעתה של מירי אזוט, אשר יוצגה על ידי עו”ד לירון קמפו, כנגד המוסד לביטוח לאומי, אשר יוצג על ידי עו”ד ילנה צ’וקלר. פסק הדין ניתן במרץ 2019, מפי הנשיא שמואל טננבוים, נציגת ציבור העובדים מרים יעיש ונציג ציבור המעסיקים גבריאל דנה.

מדובר במקרה במסגרתו הגישה התובעת לנתבע תביעה לגמלת שמירת הריון, מכוח הוראות חוק הביטוח הלאומי, התשנ”ה – 1995. הנתבע דחה את תביעתה של התובעת מאחר שלשיטתו רופא מומחה בחן את הנסיבות וקבע, כי אין הצדקה לשמירת הריון. משכך, התובעת פנתה לבית הדין לעבודה.

לטענת התובעת, על פי מסמכים הרפואיים שהגישה, מצבה הרפואי העמיד אותה ואת עוברה בסיכון בדרכה לעבודה, כך שלא נותרה לה ברירה אלא להפסיק את עבודתה. לשיטתה, תנאי הדרך ממקום מגוריה למקום עבודתה ובחזרה כוללים דרך מפותלת ותלולה, אשר בעקבות זאת סבלה מהקאות רבות. עוד טענה כי המונח “מקום ביצוע העבודה” הקבוע בסעיף 58 לחוק, כולל בתוכו גם את הדרך לעבודה.

מנגד, הנתבע טען להגנתו, כי המקרה אינו נכנס תחת ההגדרה הקבועה בחוק. לטענתו, החוק מגדיר שמירת הריון במקרה בו סוג העבודה מסכן את העובדת או את עוברה, ולא כאשר הדרך לעבודה מהווה סיכון כאמור.

השאלה אשר עמדה בפני בית הדין האזורי לעבודה היא האם ההגדרה “סוג העבודה, מקום העבודה או אופן ביצוע העבודה” מכילה גם סיכונים הנובעים מהדרך לעבודה.

תחילה, בית הדין עמד על לשון החוק. לפיו, הזכאות לגמלת “שמירה הריון” קבועה בסעיף 58 לחוק, ובמסגרתו נקבעו שתי חלופות להגדרת המושג. החלופה הראשונה, מדברת על מצב רפואי הנובע מההיריון המסכן את האישה או את עוברה, כמובן שיש לבחון זאת בהתאם לאישור רפואי בכתב. החלופה השנייה מדברת על סוג העבודה, מקום ביצוע העבודה או אופן ביצוע העבודה, המסכנים את האישה בשל היותה בהריון או את עוברה לפי אישור רפואי בכתב, ובתנאי שלא נמצאה לאישה עבודה חלופית על ידי המעסיק.

בית הדין קבע, כי לשון החוק ותכליתו מחייבים פרשנות מרחיבה, לפיה החוק כולל גם סיכון הנובע מהדרך לעבודה. בית הדין הוסיף, כי כל מסקנה אחרת אינה מתיישבת עם מציאות החיים, שהרי עיסוק בעבודה כולל את ההגעה לעבודה, שכן במרבית המקרים לולא היכולת להגיע לעבודה אין באפשרות העובד לבצע את עבודתו. מכאן, שסיכון הנשקף לתובעת או לעוברה, הנובע מהדרך לעבודה, בהכרח משליך על יכולתה לעבוד.

עם זאת, בית הדין ציין, כי ברור שלא די בכך שמדובר בתוואי דרך מסוכן בכדי שהדרך לעבודה תוכר ככזאת המסכנת את התובעת או את עוברה, שכן ממילא דרך מסוכנת עלולה לסכן כל עובד ללא קשר למצבו הבריאותי. ההכרה בזכאות התובעת לגמלת שמירת הריון בשל דרך מסוכנת, תעשה מקום שבו הוכח, כי הסיכון שנשקף מהדרך לעבודה נובע ממצב רפואי שנגרם בשל ההיריון.

לפי כל המובא לעיל, על התובעת להוכיח, כי מצב רפואי שנבע מהריונה הוא שסיכן אותה בדרכה לעבודה. כמו כן, הכרה כאמור מותנית בהיעדר חלופה מתאימה שתאפשר למבוטחת להמשיך בעבודתה מבלי שתעמוד בסיכון המשתקף מהדרך לעבודה.

נוכח מסקנה זו, בית הדין קיבל את התביעה וקבע, כי על הנתבע לבחון את הנושא הרפואי כמקובל בתביעות לגמלת שמירת הריון. בנסיבות העניין, בית הדין לא פסק הוצאות.

** עד למועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.  

Be the first to comment

Leave a Reply