גם כלכלי וגם סביבתי: ההזדמנות שמחכה לראשי העיריות

בעשור הקרוב יוקמו בישראל מתקני השבת אנרגיה מפסולת, ולראשי הרשויות והיזמים שירימו את הכפפה מחכה הזדמנות גדולה שתכניס כסף ותפיק אנרגיה

אורן נועם

המשפט “זבל של אחד הוא אוצר של האחר” מעולם לא היה רלוונטי יותר: בקרוב תצטרף מדינת ישראל לחוג המדינות שמרוויחות מזבל ומוציאות ממנו אוצרות בדמות אנרגיה ירוקה. מתקני השבת הפסולת שמפיקים אנרגיה באופן תרמי מביאים איתם לא רק עתיד ירוק יותר, אלא הזדמנות כלכלית לרשויות שיקימו את המתקנים בשטחן. ייצור חשמל מפסולת עירונית קיים כבר יותר מ-80 שנה, ומעל ל-400 מתקנים להשבת פסולת לאנרגיה קיימים באירופה. בישראל, לעומת זאת, אין אפילו מתקן אחד, אבל בעשור הקרוב זה צפוי להשתנות: במסגרת אסטרטגיית סביבה 2030 של המשרד להגנת הסביבה, עד לשנת 2030 שואפים במשרד להפעיל 3 מתקנים להשבת פסולת לאנרגיה ברחבי הארץ.

תהליך השבת האנרגיה כולל את שריפת הפסולת במטרה לצמצם את נפחה ומשקלה בכ-90%, לחסוך את הצורך בהטמנתה ולהפיק ממנה אנרגיה אותה ניתן לנצל לחשמל ולחימום. הרשות שתשכיל לקחת על עצמה הקמת מתקן תזכה למימון מהמדינה, מאחר שהמשרד להגנת הסביבה מתכנן לתקצב 3 מתקנים כאלה בעשור הקרוב. ההערכה היא שבסופו של דבר יהיה צורך ב-7-9 מתקנים ברחבי הארץ, ופוטנציאל הרווח של הרשויות שייקחו חלק במהלך טמון בהכנסות שיגיעו משני אפיקים: גביית תשלום על הפסולת עם כניסתה למתקן ומכירת האנרגיה לחברת החשמל.

פח הזבל של המדינה
ברשויות המקומיות בישראל נאספים מדי שנה כ-5.5 מיליון טון פסולת עירונית. רק כחמישית מהפסולת ממוחזרת, ואילו היתר מועבר להטמנה – בדרך כלל באתרים בדרום הארץ – זאת לאחר שנגמרו עתודות הקרקע להטמנה במרכז ובצפון. שיעורי ההטמנה בישראל עומדים כיום על 79%, והם מהגבוהים במדינות המערב. המשרד להגנת הסביבה מנסה לצמצם את ההטמנה ולעודד את החלופות הסביבתיות יותר לטיפול בפסולת, כפי שמקובל בעולם המערבי. יעדי הטיפול בפסולת לשנת 2030 עומדים על 51% מחזור, 26% הטמנה ו-23% השבה, כאשר כל מתקן השבת אנרגיה יטפל בהיקף של כ-500 אלף טון פסולת בשנה, ובעתיד הרחוק יותר כ- 45% מהפסולת תגיע למתקנים הללו.

חוץ מבעיית עתודות הקרקע לאתרי הטמנה, המפגעים הסביבתיים של הטמנת הפסולת כוללים זיהום אוויר ופליטות גזי חממה, זיהום קרקע ומי תהום מתשטיפים, מפגעי ריח ואבק, מפגעי בעלי חיים ופגיעה נופית ואקולוגית. גם לשינוע הפסולת יש מחיר גבוה: 53 אחוזים מהעלות של טיפול בפסולת היום מושקע בהובלת הפסולת ממקור ההיווצרות שלה ברחבי הארץ, כולל בצפון, ועד להטמנתה בדרום. הקמת מתקני השבת פסולת לאנרגיה בצפון ובמרכז, כמה שיותר קרוב למקום ההיווצרות של הפסולת, תצמצם את נסיעת הפסולת ברכבות ובמשאיות דרומה, תפחית את המפגעים הסביבתיים הנגרמים מהטמנת הפסולת ותביא איתה אמירה חברתית שאיננו רוצים להפוך את הדרום לפח הזבל של המדינה.

ירוק, ירוק, אבל לא הכל ורוד
מרבית המדינות המפותחות, בהן שוויץ, דנמרק, בלגיה, יפן ואוסטריה, משתמשות היום בטכנולוגיות לטיפול תרמי בפסולת, ובעיקר במתקנים להשבת אנרגיה. נכון להיום, מקודמים בישראל שני מתקני השבת פסולת לאנרגיה: מתקן שומרוני הטוב במעלה אדומים ומתקן נוסף בדרום, ככל הנראה בנאות חובב. המטרה של המשרד להגנת הסביבה היא למצוא שטחים נוספים להקמת מתקני השבה כאלה גם במרכז וגם בצפון. כאן טמונה הזדמנות גדולה לרשויות המקומיות והאזוריות שרוצות להתקדם ולהתפתח, ולהביא אל שטחן את הבשורה הסביבתית החדשה שתניב להם הכנסות מההקמה והתפעול של המתקנים.

אך לצד ההזדמנות, ישנם גם אתגרים. הרשות שתבחר להקים את המתקנים תצטרך למצוא שטח פנוי של כ-50 דונם ולאשר תב”ע (תוכנית בניין עיר) למתקן הנדסי לטיפול בפסולת. בנוסף, היא תצטרך לטפל בפליטת הגזים והעשן מהמתקן ולהקפיד על רגולציה עם הסטנדרטים המחמירים ביותר בנושא זיהום האוויר. ואם לא מספיקים האתגרים שמציבה הקמת מתקן השבת הפסולת עצמו, אתגר נוסף הוא ההתמודדות עם התושבים.

אם עד עכשיו דחקו את כל פתרונות הפסולת הרחק מהעין, לדרום, הרי שהקמת מתקנים בסמוך למרכזי אוכלוסייה תביא איתה את תופעת הנימבי. נימבי, ראשי תיבות של Not In My Back Yard, או בעברית: לא בחצר האחורית שלי, הוא כינוי לרצון התושבים להעביר מוסדות ומתקנים הרחק מבתיהם, אל החצר האחורית של מישהו אחר. בדיוק כמו אנטנות סלולריות, מתקני התפלה ואסדות גז, שכולם רוצים ליהנות רק מהפירות שלהם, מבלי לראות אותם לידם. 

לפרוץ את הסכר
מתקני השבת האנרגיה יפתחו את השוק בישראל לעולם של פתרונות מיקרו. היום, כאמור, לא מטפלים בפסולת בטכנולוגיות תרמיות משום סוג שהוא בארץ, על אף שבעולם כבר יש מתקנים קטנים יותר שמיועדים לבנייני מגורים ולקומפלקסים של מגדלים. הם אמנם מתקשים להיות כלכליים כמו מתקני השריפה האזוריים, אבל הם מספקים מים חמים, חום וחשמל לדיירים, שיכולים לייצר את האנרגיה שלהם עצמם.

כפי שקרה עם האנרגיה הפוטו-וולטאית, שברגע שהיא נכנסה לישראל גגות של בניינים רבים רוצפו בקולטנים ורבי-קומות השכירו גגות ליזמים, ברגע שייפרץ הסכר של תחום הטיפול התרמי בפסולת, השוק יתפתח באופן דומה. אחרי שהמתקן הראשון יעמוד, נוכל לראות עוד ועוד מערכות נקודתיות ומרכזי אנרגיה שכונתיים, ולהתגאות בבנייה ירוקה באמת עם בניין שמקיים את עצמו אנרגטית. בניין שאין בו צורך במשאיות זבל כי פיר האשפה יוביל את הפסולת היישר למערכת השבת האנרגיה של הבניין, שיהיו לו מים חמים לאורך כל השנה ושיישאר מואר גם כשבכל הבניינים ברחוב תהיה הפסקת חשמל.

הכותב הינו מהנדס כימיה ויועץ סביבה ב-AVIV AMCG מבית מטריקס.

Be the first to comment

Leave a Reply