הסרט “זה בידיים שלך” מגיע לישראל

ראיון עם במאי הסרט זה בידיים שלך לודוביק ברנאר

איך עלה הרעיון לעשיית הסרט?

ת: הייתי בתחנת הרכבת ברסי לכיוון פריז, המתנתי לרכבת כששמעתי פתאום נגינת פסנתר. ראיתי בחור צעיר מנגן. במבט ראשון הוא לא נראה כמו מישהו שמחובר לעולם הנגינה הקלאסית. אבל הוא ניגן בצורה אלוהית ואלס של שופן. התרגשתי והרגשתי שאני בתוך עולם משלי, עליתי לרכבת והתחלתי לכתוב, בניתי לבחור הזה שראיתי עבר ועתיד וחשבתי מה היה עולה בגורלו לו היה לומד לנגן בצורה מסודרת וכך הכל החל.

ש: יש בסרט הצהרה של אהבה ואמון במוסיקה הקלאסית האם זו תורת ביטוי אמנותית המחוברת אלייך?

ת: כן ללא ספק, אני מאזין הרבה לאופרה, במיוחד לאופרה טוסקה, לה אני יכול להאזין בלופ. אני גם אוהב את הסימפוניות של מוצרט ואני מאזין הרבה לפסנתר כי אני אוהב את שופן. כשאני עובד בבית אני מאזין הרבה למוסיקה קלאסית. זה מכניס אותי לאווירה, ומציף רגשות שאני לא יכול למצוא באף מוסיקה אחרת. כשאני מתיישב לכתוב אני בוחר מוסיקה טובה. והמוסיקה הקלאסית היא גם חלק גדול מחייה של הדמות השנייה בסרט הזה. אבל מצד שני כשערכנו היינו צריכים למצוא את הבלאנס בין המוסיקה המלווה את הסרט לבין המוסיקה המנוגנת בפסנתר. זו היתה עבודה מאד מורכבת.

ש: האם ניתן לומר שהגיבור נולד בסביבה לא טובה?

ת: ללא ספק, מוסיקה קלאסית נחשבת היום לצערי, כדבר מאובק,  בפרט בקרב אוכלוסיות מסוימות. וזה היה האתגר שלי בעקבות האזנה לבחור הצעיר בתחנת הרכבת. באמצעות הסרט הזה ניסיתי להביא את המוסיקה הקלאסית בצורה מעודכנת ועכשווית יותר. רציתי להראות שכולם יכולים להכיר את רחמנינוב, מוצרט ואחרים. המוסיקה הקלאסית נחשבת אליטיסטית בעוד שאלפי שירים מודרניים מושפעים ממנה. חשוב שהיא תהיה יותר פופולרית. קשה מאד למתייה להגשים את האהבה שלו למוסיקה קלאסית. הפסנתר הופך אותו נושא ללעג בקרב חבריו מהשכונות. קשה להבין תשוקה כזו למוסיקה אחרת בקרב בני הנוער מהשכונות שאין להם גישה למוסיקה קלאסית ומתמקדים בעיקר בהיפ הופ. אם מתייה היה בוחר לנגן בתופים כולם היו מעודדים אותו, אבל לנגן שופן נראה בעיניהם מגוחך. אז הוא בחר להסתיר את האהבה שלו.

ש: הדמות של פייר רואה במתייה יותר סוג של מחליף שלו ולא עוד ילד פלא?

ת: עבדנו הרבה על הדמויות, לא רצינו רק דמות ראשית אחת אלא שלוש. רציתי לצור משולש בין מתייה, פייר והרוזנת. בסופו של הסרט שלוש הדמויות האלה מוצאות את הגאולה שלהן ומסייעות זו לזו במציאתה. פייר נושא עמו מסע של סבל, הוא מצליח להשתחרר ממנו והופך לאדם מאושר. הרוזנת מצליחה לראות את הפוטנציאל מעבר למה שמתייה משדר. מתייה מוצא את דרכו ולומד לקבל את זה שהכשרון שלו הוא מתת אל שכדאי לעשות בה שימוש. לא רציתי שפייר יהיה איש מבוגר מאד, כדי שהשינוי שחל בו וביחסים ביניהם יהיה אמין.

אפשר היה לחשוב שבילי אליוט היה מקור ההשראה, אבל למעשה זה היה יותר וויל האנטינג. כשראיתי באותה תחנה את הצעיר שניגן שופן חשבתי על וויל האנטינג. אני אדם עם ראייה חיובית ומאמין שאנחנו יכולים להגשים את המטרות שלנו בעזרת  מאמץ ואמביציה. גם בחיי האישיים נהגתי כך, התחלתי כמתלמד בקולנוע הפכתי לעוזר במאי ראשון והיה לי המזל לעבוד עם במאים גדולים, ואז התחלתי לביים את הסרטים שלי. את האמונה בעצמך וביכולותיך אני מנסה להעביר לדמויות שלי בסרטים. יש בסרט גם סיפור אהבה יפה. אני לא יכול לתאר סרט ללא סיפור אהבה. כדי להמנע מקלישאות בחרתי שאנה כהת העור תגיע ממשפחה מבוססת מן המעמד הבינוני. הזוג הזה מזכיר לי את קלידי הפסנתר שחורים ולבנים.

ש: איך התבצע תהליך הליהוק?

ת: לתפקיד של מתייה רציתי מישהו צעיר ופסנתרן אמיתי. ראיתי בערך חמישים שחקנים צעירים בין הגילאים 25-30, אך אצל אף אחד לא מצאתי את הנשמה היתרה שאותה חיפשתי. ואז ביחד עם המלהקת שלי שינינו כיון לחפש בחור שהוא עדיין לא גבר וכבר לא ילד. לא מצאנו פסנתרן אבל כשפגשתי אם ז’ול בנשיטרית הוא משך אותי מייד, וידעתי שזה הוא.

ש: ספר לי בבקשה על האימונים של ז’ול בנשיטרית?

ת: הוא עבד על הנגינה כמה שעות ביום עם ג’ניפר פישה, מורה ונגנית פסנתר וירטואוזית. היה לו חשוב לרכוש את הג’סטות הנכונות. את הדרך הנכונה בה מניחים את האצבעות על הקלידים. כשג’ניפר ראתה על המסך מה היתה התוצאה של העבודה שלהם היא פרצה בדמעות. כשכתבתי את דמות הרוזנת חשבתי על קריסטין סקוט-תומס, ורק עליה. היה לי מוזר שהיא אמרה כן מהר מאד. חייתי שנים רבות באנגליה ואני אוהב את הצליל של האנגלית, יש לה רגישות רבה ועמוקה והיא ידעה איך לגלם במדויק את הדמות של הקונטסה. בתהליך הכתיבה חשבתי על למברט וילסון שגם בו יש מידה רבה של אנושיות.

ש: מה חיפשת במוסיקה המקורית שנכתבה לסרט?

ת: רציתי שהיא תלווה את הסצינות. עבדנו קשה כדי להגיע למה שחיפשנו. במיוחד לסצינה בה מתייה מגיע לאולם – שהוא המקדש של המוסיקה הקלאסית בפריז. אני מחפש מוסיקה שתקרע את הנשמה, שתגרום לעינייך לדמוע. ועד שאני לא מרגיש את זה אני לא מרוצה. הארי אלוש המלחין הצעיר של המוסיקה המקורית בסרט הצליח להביא את זה. 

ראיון עם השחקן למברט וילסון (פייר)

ש: מה הניע אותך להשתתף בסרט ?

ת: בהתחלה, מכיוון שנחשפתי מעט לעולם של המוסיקה הקלאסית היססתי. הרגשתי שאני לא יודע איך נכון להציג את העולם הזה בקולנוע. לא רציתי אפילו לקרוא את התסריט, אבל הקסם והלהט של לודוביק ברנאר עשו את שלהם. הוא אדם כל כך נדיב, סימפטי ועם יכולת שכנוע אז הרשתי לעצמי להשתכנע. וכשגיליתי שקריסטין סקוט-תומס הסכימה התלהבתי מהאופציה לעבוד איתה שוב מחדש. בהמשך היה לי העונג לגלות את ז’ול בנשיטרית.

מעבר לשחקנים שהיו לצידי התחברתי גם לסיפור. התסריט מביא למסך ערכים, תקווה ואנושיות. ומאפשר לצופים להבין שניתן להגיד גם את הבלתי אפשרי. הסיפור הזה והמסר החיובי שלו נגעו מאד לליבי. ההתלבות של כל המוסיקאים הצעירים שהמופיעים בסרט גרמו לי להבין שניתן להעביר את התשוקה למוסיקה קלאסית באמצעות הסרט לקהל צעיר. לפני תחילת הצילומים קראתי את הספר “גוף ונשמה” של פרנק קונרוי העוסק בפסנתרן צעיר המגיע מרקע מאד עני ואיש אינו מוכן לסייע לו לקבל חינוך מוסיקלי. הספר הזה דיכא אותי מאד. הדמות שאני מגלם בסרט היא דמות שבורה המצליחה להתקיים רק בעזרת המוסיקה. הוא יכול היה להיות מוסיקאי סולן אבל מוצא מענה לתשוקה שלו דרך החינוך.

ש:  מה אתה חושב שמניע את פייר לדחוף ולחשוף את מתייה?

ת: שוחחתי ותיחקרתי אמנים גדולים, מוסיקאים גדולים ומנצחים בעלי שיעור קומה. במוזיקה יש משהו מאד מסתורי ולעיתים ממש מיסטי. שירה בעיני היא סוג של התעלות, שלב מעל לתפילה. פייר לוחץ על מתייה כדי שזה יבטא את הכישרון שלו. הוא פועל ממניעים אישיים ומאד לא רציונליים.

ישבתי עם לודוביק וכתבנו לדמות של פייר ביוגרפיה שלמה מאד מדוייקת. היה לנו חשוב להדגיש שפייר הוא מוסיקאי שהפך למנהל מחלקת מוסיקה בבית ספר יוקרתי. הוא ממשיך להוביל בדרכו. הוא לא מצא מקלט בחינוך כתוצאה מכישלון אמנותי, אלא בחר בו מתוך אידיאל. אני מכיר את זה מחברים רבים שלי מוסיקאים שלוקחים פסק זמן ללמד בקונסרבטוריון הלאומי. נעזרתי בהם על מנת לבנות את דמותו של פייר.

ש: האם התאמנת בפסנתר לקראת הסרט?

ת: למדתי פסנתר במשך כמה שנים לפני הרבה שנים. אין לי כפיל, אבל אמרו לי שאני צריך לעבוד הרבה כדי לתאם את יד שמאל ליד ימין. ולנגן בצורה משכנעת. שעות העבודה עם המלחין הארי אלוש אפשרו לי להיכנס לצד המציאותי של הסרט. לחוש את התפקיד שלי בצורה פיזית בזמן שביליתי שעות מול התווים.

ראיון עם השחקנית קריסטין סקוט-תומס (הרוזנת)

ש: מה שיכנע אותך לקבל את התפקיד?

ת: ראיתי את סרטו הקודם של לודוביק מבלי לחבר את הפנים לשם, ואהבתי את הבימוי. גיליתי שעבדתי איתו בעבר כשהוא היה עוזר במאי ראשון בכמה סרטים. אז כשנפגשנו בבית קפה זיהיתי אותו. ואמרתי לעצמי שזה סימן טוב. מצאתי שהתסריט מרגש עם כל האיכויות שעושות סרט לסרט טוב. זהו סיפור פנטזיה כמו הסרטים האמריקאיים של פעם וחשבתי שהוא מדבר על החלומות שיש לכל אחד כלפי עצמו. אפשר לחשוב שהרוזנת היא קרת רוח ומרוחקת, אבל אנחנו מבינים שהיא מלאת אמפטיה. האישה המפחידה הזו די מתוסכלת מהשגרה שלה כמורה. לא פעם נתקלתי בנשים כאלה. ופתאום היא נשברת מול התלמיד הזה שהוא כל כך שונה מיתר התלמידים שלה ובעל גישה שונה לגמרי למוסיקה.

ש: שיחקת בעבר לצידו של למברט וילסון בסרט “סוויטה צרפתית”. האם זה עזר לכם למצוא את המורכבות במערכת היחסים בין הדמויות?

ת: לא היו לנו סצינות משותפות בסרט הזה. אולם הוא ביים אותי בתפקיד ראשי בתיאטרון בשנת 2001 כששיחקתי במחזה של ברניס. יש אנשים שאת מכירה ואת יודעת שתרצי ותהני לשחק איתם.

ש: איך היה הניסיון בנגינה על פסנתר?

צריך לעבוד קשה, לחזור שוב ושוב. אני אוהבת מוסיקה, אבל יותר מזה, אני אוהבת להעמיד פנים כאילו אני מנגנת, כאילו אני מבינה במוסיקה, כאילו אני יודעת לרכוב, כאילו אני מתאהבת או שונאת.

ראיון עם השחקן ז’ול בנשיטרית (מתייה)

ש: מה משך אותך בתסריט?

ת: הדמות של מתייה גירתה אותי וריגשה אותי. הילד הזה גדל ללא אב, הוא הפך להיות הגבר בבית הוא עוטה עליו שריון, שמחביא את הילד שצריך להראות פרא בעוד הוא חולם על מוסיקה. הוא נותן לחברים שלו להוביל אותו ולעשות טעות גדולה. יש לו בעיות רבות בגלל חוסר המשמעת שלו. הוא נכנע בקלות לרגשות שלו. הוא לא רגיל שמישהו דואג לו, שלמישהו איכפת ממנו.

ש: איך היתה החוויה של האימונים לקראת הצילומים?

ת: עבדתי עם ג’ניפר פישה שהיא פסנתרנית גדולה. היא גרמה לי לעבוד בטרוף ונתנה לי כלים רבים שעזרו לי לצור את הדמות שלי בסרט. לא היה לי ידע בפסנתר לפני שהתחלנו את הצילומים. במשך שלושה חודשים עבדנו שעתיים בכל יום. אחרי זה עשיתי חזרות ושוב חזרות וזה הפך לקל יותר ויותר. בן זוגה בוריס הוא מוסיקאי נהדר גם כן, והוא גרם לי לאהוב מוסיקה קלאסית ולגלות את כל הערכים המוספים שמצאתי במוסיקה.

ש: האם היחס שלך לגבי מוסיקה קלאסית השתנה?

ת: אהבתי את מוצרט הודות לסרט “אמדיאוס”, אבל לפני הצילומים הללו לא האזנתי הרבה למוסיקה קלאסית. מאז הצילומים אני אוהב את שופן בגלל המלנכוליה וברהמס בגלל הזעם. בעקבות המשחק בסרט הבנתי שאני רוצה לנגן על כלי נגינה והתחלתי לנגן בגיטרה.

אודות השחקנים

למברט וילסון

נולד בשנת 1958 בעיירה ליד פריז. משפחתו ממוצא צרפתי, בריטי ואירי, אביו ז’ורז’ היה שחקן קולנוע וטלוויזיה צרפת. תפקידו הראשון בקולנוע היה בסרט האמריקאי “ג’וליה”. הופיע בסרט “סהרה” לצידה של ברוק שילדס שצולם בחלקו בישראל בשנת 1983. אולם ההכרה הגיעה בסרטים צרפתיים. במקביל הוא הוציא אלבומים של שירים מתוך מחזות זמר וסרטים וגם השתתף בהפקה של המחזמר “מוסיקת לילה זעירה” של סטיבן זונדהיים לצידה של ג’ודי דנץ.

וילסון גם ביים בתיאטרון בין היתר את המחזה של ראסין ברניס בכיכובה של קריסטין סקוט-תומס. הופיע בעשרות סרטים, ביניהם מספר סרטים באנגלית, שניים מסרטי הסדרה “מטריקס” ו”כרס של ארכיטקט” של גרינווי. הרבה לעבוד עם הבמאי אלן רנה והשתתף בכמה מסרטיו הבולטים בשנים האחרונות בהם “החיים הם שיר”, “לבבות”, “עוד לא ראיתם כלום” “לא על השפתיים” ועוד. בארץ הוא זכור מסרטים רבים בהם “מולייר על אופניים”, “כמו כולם” בו גילם רופא גיי המנסה להקים משפחה בסרט שהקדים את זמנו, “על אלוהים ואנשים”, “הפרה ז’קלין”, “סוויטה צרפתית”  ו”בר בי קיו”. הוא זכה בפרסים רבים.

קריסטין סקוט-תומס

ילידת אנגליה 1960. בגיל 5 התייתמה מאביה הטייס שנהרג בתאונת טייס. עברה לפריז ללמוד משחק בבית הספר הגבוה למשחק בפריז. בגיל 25 לוהקה לתפקיד ראשי לצידו של פרינס בסרט “מתחת לירח דובדבן”. בשנת 1988 הופיעה בסרט “חופן של אבק” שהיה פריצת הדרך שלה. אחריו הופיעה “בירח מר” של פולנסקי ו”ארבע חתונות ולוויה” שניהם לצידו של יו גרנט על האחרון גם זכתה בפרס הבאפטא. על תפקידה בסרט “הפצוע האנגלי” היתה מועמדת לאוסקר. הופיעה בסרטים צרפתיים רבים, ומזגזגת בין אנגליה מולדתה לבין צרפת המדינה בה נולדו שלושת ילדי ונעה בין הופעה על המסך והופעה על הבמה. מבין סרטיה הרבים: “הלוחש לסוסים”, “בת בוליין האחרת”, “שעה שקטה”, “סוויטה צרפתית”, “אהבתי אותך מאז”, “דירה בפריז”, “בתוך הבית”, “המפתח של שרה” ועוד. השנה היתה מנהלת הטקס של פרסי הסזאר בצרפת, במהלכן זכתה להעניק סזאר של כבוד לרוברט רדפורד שביים אותה ושיחק לצידה בסרט “הלוחש לסוסים”.

ז’ול בנשיטרית

יליד צרפת 1998, בן למשפחת אצולה בקולנוע הצרפתי. סבו הוא השחקן ז’אן לואי טרינטיניאן, סבתו היא הבימאית תסריטאית נדין טרינטיניאן, אחיה הם שחקנים במאים גם כן, אמו היא השחקנית המנוחה מארי טרינטיניאן. כשהיה בן 5 צלמה אמו את הסדרה על הסופרת קולט לצידו של למברט וילסון. בסיום הצילומים, הכה אותו בן זוגה באותה עת, זמר מלהקת רוק, בהתקף קינאה. מארי מתה לאחר כמה ימים כתוצאה ממוות מוחי. ז’ול גדל אצל אביו הבמאי סמואל בנשיטרית, והחל את הקריירה בתפקידים בשני סרטים של אביו. עד כה הופיע בחמישה סרטים.

Be the first to comment

Leave a Reply