העובדת נפלה כאשר עמדה על כיסא ותפוצה על ידי המעסיקה

ביום התאונה התובעת מיינה את דברי הדואר. דברי הדואר של יום קודם לא פונו וזו נאלצה לטפס על מנת לשים חבילה נוספת. התובעת נעמדה על גלגל מתכת, או אז, מאחר שמדובר בכיסא גלגלים, הכיסא זז ממקומו והתובעת נפלה ונחבלה בגבה

עו”ד ג’ון גבע

בבית משפט השלום בראשון לציון נדונה תביעתה של פלונית כנגד חברת ביטוח וכנגד חברת דואר ישראל. שמות באי כוח הצדדים לא צויינו בפסק הדין אשר ניתן בספטמבר 2020, מפי השופטת צבייה גרדשטיין פפקין.   

בפני בית המשפט הונחה תביעת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1965, בתאונת עבודה משנת 2015, עת שימשה כממיינת דואר אצל הנתבעת 2.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו”ד ג’ון גבע | זוית אחרת

התובעת עבדה בעמדת מיון הדואר – מבנה עשוי עץ, המורכב מחלק מרכזי ובו תאים רבים ושתי ‘כנפיים’ ובהן תאים נוספים. לתובעת סופקו מגשים ובהם אלפי דברי דואר, אותם עליה היה למיין בתאים לפי מיקום סניפי הדואר. בעבודתה, ישבה התובעת על כיסא עם גלגלים. מעל הגלגלים ומתחת למשטח הישיבה, היה גלגל מתכת שעליו ניתן לשים רגליים לנוחות העובד.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום התאונה התובעת מיינה את דברי הדואר כמו בכל יום. אלא שדברי הדואר, אותם שמה יום לפני כן, לא פונו ועל כן, נאלצה התובעת לטפס על מנת לשים חבילה נוספת של מכתבים, מעל דברי הדואר שלא פונו. לשם ביצוע פעולה זו, נעמדה התובעת על גלגל המתכת, או אז, מאחר שמדובר בכיסא גלגלים, הכיסא זז ממקומו ותובעת נפלה ונחבלה בגבה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות בתיק, קבע בית המשפט כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

תחילה, הדגיש בית המשפט כי המעסיקה חייבת לספק לעובדת סביבת עבודה בטוחה. עם זאת, אין מדובר באחריות מוחלטת ועל התובעת להוכיח רשלנות של המעסיקה. כמו כן, טענתה היחידה של התובעת, אשר יכולה הייתה לעמוד מול המעסיקה, היא שלא פינו את דברי הדואר שהונחו על גבי עמדת מיון הדואר ועל כן, היא נאלצה מבחינתה, לטפס על הכיסא בכדי לשים חבילות דואר נוספות.

יחד עם זאת, בית המשפט הדגיש כי ככל שסברה התובעת כי עמדת העבודה שלה לא מתאימה לגובהה, היה עליה לכל הפחות לצרף חוות דעת מתאימה ובה חישובים שספק אם היו מוכחים לנוכח עדות התובעת, לפיה היא יכולה להרים את ידיה בכדי לשים דברי דואר בתאים הגדולים ללא קושי, שכן עשתה זאת בעבר.

זאת ועוד, בית המשפט קיבל את עדות התובעת, אשר טענה כי היא נאלצה לשים את דברי הדואר מעל עמדת המיון, וכי היו שם חבילות – אוגדנים – שטרם פונו וקבע כי עדות זו אמינה ולא נסתרה. מטעם המעסיקה הגיעו עדים שלא ראו ישירות את התאונה ומעבר לכך, הם לא יכלו להציג בפני בית המשפט נתונים על אופי העבודה, אלא בצורה כללית.

לפיכך, קבע בית המשפט כי סביר היה רצונה של התובעת, לצורך המשך עבודתה, כי יפנו את אותם אוגדני המכתבים, וככל שלא קרה הדבר, היה זה הגיוני רצון התובעת לשים את אוגדני המכתבים החדשים במקום המיועד לכך, מעל אוגדני המכתבים האחרים.

אולם, בית המשפט עמד על פסיקה, בה נקבע כי במקרים של תאונת עבודה בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד ביחס לרשלנותו. עם זאת, כאשר באים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה, יש לבחון כל מקרה בהתאם לנסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון.

לפי כל שהובא לעיל, בית המשפט קבע כי לתובעת אשם תורם בשיעור של 40%. אצל התובעת התקיים אשם תורם מהותי ומשמעותי בעמידה על טבעת, בצד אחד של כיסא בעל גלגלים, תוך צפייה כי יהיה יציב לעמידה, תוך האשמת המעביד שהכיסא בעל הגלגלים זז, כאשר זו נעמדה עליו.

סוף דבר, בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את המעסיקה לפצות את התובעת בסך של 36,765 שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד.

** עד למועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

—-

הכותב הינו מייסד ושותף במשרד ג’ון גבע-הדר עורכי דין ומגשרים

Be the first to comment

Leave a Reply