העובד תבע מהמעסיק החזר נסיעות – בית הדין דחה את התביעה / מאת עו”ד ג’ון גבע

בית הדין: דמי נסיעה נמנים על הזכויות הנלוות שיש לשלמן לעובד מדי חודש בחודשו, כהחזר תשלומים, ואשר הוצאו על-ידי העובד בפועל, בתקופת עבודתו. זכותו של העובד לקבל דמי נסיעה היא חלק מתנאי עבודתו וכזו היא אינה ניתנת לוויתור, הואיל ולא ניתן לדרוש מאדם להתייצב במקום עבודה, כאשר אין ביכולתו לממן את הנסיעה אליו

עו"ד ג'ון גבע
מאת עו"ד ג'ון גבע

בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת נדונה תביעתו של פאוזי שיבאנלי (“התובע 1”), וכן של חוסין מריסאת (“התובע 2”), שיוצגו יחדיו על ידי עו”ד ווג’די אבו אלהיג’א, נגד פישר תעשיות פרמצבטיות בע”מ (“המעסיק”), שיוצג על ידי עו”ד דוד קורצווייל. פסק הדין ניתן ביולי 2017, בהעדר הצדדים, מפי השופט, מירון שוורץ ומפי נציגי הציבור אמנון סבח וחנא עילוטי.

התובעים עבדו במפעל שבבעלות המעסיק. התובעים התגוררו בכפר המרוחק כ–15 קילומטר מהמפעל. לטענתם לא קיימת תחבורה ציבורית ממקום מגוריהם למפעל. התובע 1 הוסיף, כי המעסיק שילם לו דמי נסיעה בחסר. התובע 2 טען, כי המעסיק לא שילם לו דמי נסיעה בכלל. לפיכך, הוגשה תביעה נגד המעסיק לתשלום הפרשי דמי נסיעות. נציין, כי התביעות הוגשו במקור בנפרד, אולם בית הדין הורה על איחוד הדיון בשתי התביעות.

המעסיק טען להגנתו, כי בשורותיו מועסקים עשרות עובדים מאותו הכפר בו מתגוררים התובעים ועל כן קיימת הסעה מאורגנת מהכפר למפעל ובחזרה. לגבי טענותיו של התובע 1 נטען, כי הוא עשה שימוש תדיר בהסעה המאורגנת, ובימים שהיה מקדים באמצעות כך שהיה מצטרף לטרמפ עם חבר, הוא קיבל שכר שחושב על בסיס שעות נוספות. בנוגע לטענותיו של התובע 2 נטען, כי ככל שהוא לא עשה שימוש בהסעה המאורגנת, הרי שהוא בחר זאת משיקוליו האישיים, כנראה מן הטעם שעבד בעבודה נוספת כנהג הסעות, ולכן בחר להגיע עם רכב ההסעות באופן פרטי. המעסיק ביקש מבית הדין לדחות את התביעות שהוגשו נגדו.

כיצד פסק בית הדין במקרה דנן?

בית הדין הדגיש תחילה את מעמד הזכות לקבל דמי נסיעה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה: “דמי נסיעה נמנים על “הזכויות הנלוות שיש לשלמן לעובד מדי חודש בחודשו, כהחזר תשלומים, ואשר הוצאו על-ידי העובד בפועל, בתקופת עבודתו”. עוד נקבע, כי זכותו של העובד לקבל דמי נסיעה היא חלק מתנאי עבודתו וכזו היא אינה ניתנת לוויתור, הואיל ולא ניתן לדרוש מאדם להתייצב במקום עבודה, כאשר אין ביכולתו לממן את הנסיעה אליו.

בית הדין הוסיף, כי הזכות לקבלת דמי נסיעה מעוגנת, בין השאר, בצו הרחבה כללי הנוגע להשתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה. במסגרת כך העובד זכאי לתשלום דמי נסיעה בין אם הוא הגיע לעבודה בתחבורה ציבורית ובין אם הוא הגיע ברכבו הפרטי. עם זאת, לרשות המעסיק עומדת הסמכות לנהל את העסק שלו כראות עיניו, ובכלל זה המעסיק רשאי להסדיר את הגעת העובדים למקום העבודה. בתוך כך, רשאי המעסיק לארגן הסדרי הסעה לאתרי העבודה שלו בדרך של הסעה מטעמו, תחבורה ציבורית, רכבים צמודים לעובדים, או שימוש ברכבם הפרטי תמורת תשלום אחזקת הרכב.

התובעים לא הכחישו את הטענה של המעסיק, לפיה הוא יזם הסעה מאורגנת מהכפר למפעל. בהקשר זה הודגש, כי צו ההרחבה קובע כך: “החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו”. לפיכך, על התובעים להוכיח, כי הם למעשה השתמשו ברכבם הפרטי או לחלופין נשאו בהוצאות נסיעה מן הטעם שלא התאפשר להם להצטרף להסעה המאורגנת. עם זאת, ככל שיתברר, כי התובעים לא עשו כן מטעמי נוחות בלבד, הרי שאין הדבר מזכה אותם בהשתתפות בהוצאות הנסיעה שלהם.

בית הדין קבע, כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח, שהם נאלצו לשאת בהוצאות נסיעה בפועל. כמו כן, לא הוכח, כי ככל שהם נשאו בהוצאות כאמור או לכל הפחות בחלק מהן, קמה להם הזכאות לקבל החזר דמי נסיעות מהמעסיק. לפיכך התביעה נדחתה.

בית הדין מצא לנכון להוסיף הערה לגבי הליך זה. המקור לתביעות שהוגשו נגד המעסיק הייתה למעשה הגמישות שגילה המעסיק כלפי התובעים בנוגע לשעות העבודה שלהם, וזאת לבקשתם ולנוחיותם. התובעים הודו, כי הם קיבלו תמורה מלאה עבור שעות העבודה שלהם ולמעשה אין להם טענות אחרות כלפי המעסיק. התרשמות זו הותירה בפני הרכב בית הדין תחושה לא נוחה, אשר היה מקום להביא גם אותה במסגרת כלל השיקולים, לעניין פסיקת ההוצאות בהליך זה. מנגד, המעסיק לא פעל באופן מיטבי, אך פעולותיו לא מקנות זכויות לתובעים ועל כן הוחלט לבסוף שכל צד יישא בהוצאותיו.

עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

 

Be the first to comment

Leave a Reply