התובע היה בגדר “בעל שליטה” ולכן אינו זכאי לקבלת דמי אבטלה

המוסד טען כי התובע היה הרוח החיה בחברה ונהג בה מנהג בעלים. עוד טען המוסד, כי בנו של התובע כלל לא היה מעורב בניהול החברה, לא עסק בתחום עיסוקה של החברה, אלא הוא בכלל היה מרצה באקדמיה

עו”ד ג’ון גבע

בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה נדונה תביעתו של לביב סעאדה אשר יוצגה על ידי עו”ד מוחמד לביב כנגד המוסד לביטוח לאומי אשר יוצג על ידי עו”ד בוריס קמינסקי. פסק הדין ניתן במרץ 2020, מפי השופטת מיכל פריימן, נציג ציבור העובדים, אליעשור שעבין, ונציג ציבור המעסיקים, זאב שלף.    

הנתבע דחה את תביעתו של התובע לדמי אבטלה בנימוק כי התובע הוא בעל שליטה בחברת מעטים ועל כן אינו מבוטח בביטוח אבטלה, לפי חוק הביטוח הלאומי. לפיכך, הגיש התובע תביעתו לבית הדין.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו”ד ג’ון גבע | זוית אחרת

התובע טען כי טעה המוסד כאשר דחה את תביעתו לדמי אבטלה. שכן, הוא עבד שכיר בחברת טופ השרון, אשר בבעלות בנו.

מנגד, המוסד טען כי התובע היה הרוח החיה בחברה ונהג בה מנהג בעלים, ולכן לא הוגדר “עובד” ולא זכאי לדמי אבטלה. עוד טען המוסד, כי בנו של התובע כלל לא היה מעורב בניהול החברה, לא עסק בתחום עיסוקה של החברה, אלא הוא בכלל היה מרצה באקדמיה. כמו כן, בנו של התובע התגורר בחו”ל לצורך לימודיו במשך תקופה משמעותית מהתקופה שבה לטענת התובע, נוהלה החברה על ידי הבן.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות בתיק, קבע בית הדין כי דין התביעה להידחות.

תחילה, ציין בית הדין כי על פי הפסיקה, קרבה משפחתית בין עובד למעסיקו אין בה כשלעצמה כדי לשלול קיומם של יחסי עובד מעסיק וכל מקרה נבחן לגופו ובהתאם לנסיבותיו. עם זאת, הנטל להוכיח כי קיימים יחסי עובד מעסיק במקרה של קרבה משפחתית מוטל על מי שטוען להתקיימותם.

לאחר מכן, קבע בית המשפט כי לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובע לבין בנו וכי התובע היה בפועל בעל השליטה בחברה. שכן, מהודעה שמסר התובע בטרם קיבל ייעוץ משפטי עלה כי החברה הייתה שייכת לתובע ומנוהלת על ידו, ובנו רשום באופן פורמלי כבעלים אך מבלי שיהיה לו כל קשר לחברה או לנעשה בה. כמו כן, התובע הודה בהודעה לחוקר כי כל ההחלטות בחברה התקבלו על ידו, והוא זה ששלט בה בפועל.

בית המשפט עמד על תצהירו של התובע, בו טען התובע כי הוא לא מכהן ולא כיהן כמנהל בחברה. אולם, עדות זו עמדה בניגוד לאמור בהודעתו לפיה הוא היה “מנהל בפועל” של החברה. כמו כן, ניסיונותיהם של התובע ובנו ליישב סתירה זו, לא צלחו.

זאת ועוד, בטופס התביעה לדמי אבטלה, התובע השאיר את השדות שנגעו לתקופת העבודה, האם אתה מוגדר כבעל שליטה, האם אתה כיום או בעבר מוגדר כאחד מבעלי העסק – ריקים. בית הדין ציין כי הדבר העיד על התחמקות התובע מלענות על שאלות אלה, נוכח היותו בעל שליטה בחברה.

יתרה מכך, היו שנים בהן בנו של התובע שהה בחו”ל למטרות לימודים. בהתאם, בית הדין ציין כי הטענה לפיה הבן ניהל את החברה תוך כדי שהותו בחו”ל לא הוכחה. העובדות, וסתירה בעדויות התובע ובנו לימדו אף הן כי התובע היה הבעלים בפועל והרוח החיה של החברה, וכי בנו רק היה רשום באופן פורמלי כבעל מניות.

עוד הוסיף בית הדין כי גם בחינת קיומם של סממני יחסי עובד-מעסיק העלה את המסקנה כי לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובע לחברה. שכן, לתובע לא היה הסכם עבודה, לא היה מעקב אחרי שעות עבודתו, התובע “לא תמיד” עדכן שנעדר והוא לא קיבל זכויות. כמו כן, התובע היה מגייס עובדים ומפטר אותם ואף היה קובע את שכרו ואת שכר העובדים האחרים.

לפי כל המובא לעיל, קבע בית הדין כי החברה לא נוהלה על ידי הבן, למרות שנרשמה על שמו. מי שניהל את החברה בפועל ושלט בה היה התובע. בהתאם לכך, לא התקיימו יחסי עובד מעסיק בין התובע לבין החברה והוא לא היה זכאי לדמי אבטלה.

** עד למועד כתיבת שורות אלה, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים.

הכותב הינו מייסד ושותף במשרד ג’ון גבע-הדר עורכי דין ומגשרים.

Be the first to comment

Leave a Reply