כשערעור על תביעה לקבלת זכויות ביחסי עבודה וסיומם נדחה כליל

דחיית הערעור נבעה מאי יכולתו של התובע להציג נתונים משכנעים על כך שהמקום בו עבד שימש כמאפייה. כמו כן המערער תבע תשלום גמול שעות נוספות על פי תחשיבים שערך וכן על פי צו ההרחבה בענף המאפיות, ולא לפי דוח הנוכחות שלא הוגש הן על ידי המערער והן על ידי החברה

קיומם של מערבלים ושולחנות נירוסטה, כפי שהשתקפו מצילומיו של המערער, אינם מוכיחים כי עסקינן ב"מאפיה". צילום: Pixabay
קיומם של מערבלים ושולחנות נירוסטה, כפי שהשתקפו מצילומיו של המערער, אינם מוכיחים כי עסקינן ב"מאפיה". צילום: Pixabay

מאת עו”ד ג’ון גבע

בבית הדין הארצי לעבודה התברר ערעורו של נריה קבלן אשר יוצג על-ידי עורכת הדין נירית לוין, כנגד טאבון בן יהודה בע”מ. פסק הדין ניתן בתחילת יולי 2018 בהיעדר הצדדים. הערעור נדון בפני סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת חני אופק-גנדלר, השופט מיכאל שפיצר, נציג ציבור (עובדים) אמיר ירון ונציב ציבור (מעסיקים) עצמון ליפשיץ.

המערער הועסק בחברה ממרץ 2011 ועד לסיום יחסי העבודה בשלהי 2014 (בנסיבות ובמועד עליהם חלוקים הצדדים). לאחר סיום יחסי העבודה הגיש המערער תביעה לקבלת זכויות ביחסי עבודה וסיומם. תביעת המערער נדחתה ברובה. מכאן הערעור.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו”ד ג’ון גבע | זוית אחרת

בית הדין דחה את הערעור מהטעמים הבאים:

ראשית, בית הדין הארצי התייחס לטענה כללית של המערער בנוגע לתוצאות מחדלה של המעסיקה ממסירת גרסתה בעדות. בית הדין קבע כי: “לא היה חולק כי המעסיקה בהיותה בלתי מיוצגת לא חויבה במסירת תצהיר עדות ראשית מטעמה. כמו כן, בתום עדות המערער, המעסיקה – אשר לא היתה מיוצגת – נמנעה מלמסור גרסתה באמצעות עדות”.

בית הדין הארצי ציין כי נתבע הנמנע ממסירת גרסתו בתצהיר נוטל סיכון דיוני, שכן מחדל זה עלול להיות בעל משמעות ראייתית ועלול לפעול לחובתו. עם זאת, ציין כי אין לקבוע כלל גורף לפיו גם אם בית הדין אינו נותן אמון בגרסת התובע מחויב הוא לקבל את תביעתו אף מפאת מחדלי הנתבע. לאחר הערת דברים אלו, המשיך בית הדין הארצי לבחון את טענות המערער.

בנוגע לטענה בדבר תחולת צו ההרחבה בענף האפייה, בית הדין התייחס לקביעתה של הערכאה הקודמת לפיה נטל השכנוע מוטל על שכם העובד וכי הוא לא הצליח להרימו ולשכנע כי עיקר פעילות המעסיקה היא בתחום האפייה. הערכאה הקודמת ניתחה באריכות את קלטות הוידאו שצילם המערער, ומצאה כי אין בכוחו להרים באמצעותן את נטל השכנוע המוטל על שכמו. בנוסף, קבעה כי קיומם של מערבלים ושולחנות נירוסטה, כפי שהשתקפו מצילומיו של המערער, אינם מוכיחים כי עסקינן ב”מאפיה”. בערעור, בית הדין הארצי קבע כי הבחינה של עיקר העיסוק צריכה להיות כוללת, קרי בחינה משולבת של פעילות האפייה המתבצעת בקומה השנייה והפעילות המסחרית המתבצעת בקומה הראשונה. בית הדין קבע כי העובדה שנעשית במקום גם פעולת אפייה, כשלעצמה, אינה מספקת כדי להפוך את העסק למאפייה. בית הדין הארצי דחה, אם כן, את טענות המערער בדבר תחולת צו ההרחבה בנסיבות המקרה.

הצדדים אף היו חלוקים ביניהם בשאלה האם המערער הפסיק עבודתו מיוזמתו בחודש יוני 2014 (כטענת המעסיקה) או התפטר מחמת הרעת תנאי העבודה בספטמבר 2014 (כטענת המערער, כשלטענתו בחודשים מאז יוני 2014 שהה בחופשת מחלה ולא שולמו לו דמי מחלה). בית הדין הארצי הסתמך על פסיקת הערכאה הקודמת אשר התייחסה, בין היתר, לעובדה כי המערער לא צירף לתביעתו את תעודות המחלה הרלבנטיות. בית הדין בערכאה הקודמת אף לא סמך על עדותו של המערער לפיה הראיה לכך שנעדר מפאת מחלה היא העובדה שהמעסיקה נערכה למציאת תחליף עבורו בתקופת ההיעדרות (שכן לא ברור מיהו העובד שהחליפו, וזה גם לא הגיש תצהיר). כמו כן, נקבע שמכתב ההתראה ששלח המערער לחברה לא כלל התראה על התפטרות. בנסיבות אלו ונוכח העובדה כי הערכאה הקודמת לא שוכנעה מעדותו של המערער, בית הדין הארצי דחה את הערעור לעניין זה.

המערער תבע תשלום גמול שעות נוספות על פי תחשיבים שערך וכן על פי צו ההרחבה בענף המאפיות, ולא לפי דוח הנוכחות שלא הוגש הן על ידי המערער והן על ידי החברה. אי לכך ונוכח היעדר מהימנות עדותו בערכאה הקודמת, נדחה ערעורו.

המערער תבע בגין הפקדות לפנסיה/פיצויי פיטורים והשתית את תביעתו על צו ההרחבה בענף המאפיות. נוכח קביעת בית הדין הארצי כי צו ההרחבה לא חל על החברה, נקבע כי הערעור לא מתקבל ברכיב זה. המערער טען לראשונה כי השכר המבוטח היה חלקי שכן לא נכלל בו תשלום עבור שעות שבת. בית הדין הארצי קבע כי מעיון ראשוני בתלושי השכר עולה כי בגין שעות השבת לא בוצעה הפקדה, ולא נראה כי המערער עבד למעלה משישה ימים בשבוע. נקבע כי העלאת הטענה בשלב זה מהווה “הרחבת חזית” ולכן טענה זו נדחתה.

בנוגע לדמי חגים ודמי הבראה, בית הדין בערכאה הקודמת פסק למערער סעד חלקי ברכיב זה. בית הדין הארצי לא מצא כי יש לפסוק למערער סכום גבוה יותר וזאת נוכח הקביעה כי לא חל צו ההרחבה בענף המאפיות ונוכח העובדה שבית הדין הארצי לא מצא בסיס לערעור על היקפי שעות העבודה של המערער.

לבסוף, בית הדין הארצי אף דחה את תביעתו של המערער לדמי מחלה והוצאות.

ערעורו של המערער נדחה על כל חלקיו ונקבע כי ישלם למעסיקה הוצאות בסך 3,000 שקל.

Be the first to comment

Leave a Reply