מעסיק שמונע מעובד לשבת במהלך העבודה עשוי לשלם פיצויים

התובעת טענה כי בתקופת עבודתה, הן כמלצרית והן כמארחת, נאסר עליה לשבת. בנוסף, כאשר עבדה כמארחת נאלצה לעמוד בכניסה למסעדה במשך חמש שעות רצוף ואף נאסר עליה להישען על שולחן המארחת

המערער החתים את העובד על פוליסת ביטוח מנהלים

עו”ד ג’ון גבע

בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב – יפו נדונה תביעתה של טלי פולונסקי, אשר יוצגה על ידי עו”ד אביתר שומר, כנגד תדהר השקעות ג.ב וכנגד עדיס מרינה, אשר יוצגו על ידי עו”ד מיכאל אילון ועו”ד ג’ואנה ינובסקי. פסק הדין ניתן ביולי 2019, מפי השופט אלעד שביון, נציגת ציבור מעסיקים גברת כרמלה אורן ונציג ציבור עובדים יואב גנזך.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו”ד ג’ון גבע | זוית אחרת

לפני בית הדין הונחה תביעה לפיצוי בגין הפרת חוק הזכות לישיבה בעבודה ובתנאים הולמים, תשס”ז-2007.

התובעת הועסקה אצל הנתבעת פולונסקי החל משנת 2014 ועד שנת 2017 במסעדת הרברט סמואל במלון ריץ’ קרלטון שבתל אביב. תחילה, הועסקה התובעת כמלצרית ולאחר מספר חודשים הועסקה כמארחת.

התובעת טענה בכתב התביעה, כי בתקופת עבודתה, הן כמלצרית והן כמארחת, נאסר עליה לשבת. בנוסף, כאשר עבדה כמארחת נאלצה התובעת לעמוד בכניסה למסעדה במשך חמש שעות רצוף ואף נאסר עליה להישען על שולחן המארחת או על הקיר שניצב מאחוריה. זאת ועוד, לטענת התובעת היא פנתה מספר פעמים לנתבעות והתלוננה על כך שהיא סובלת מכאבי גב ורגליים בשל העמידה הממושכת, אך קיבלה תשובה לטענתה, כי מדובר במסעדה יוקרתית, אשר ממוקמת במלון חמישה כוכבים, ואין זה הולם שהמאחרת תשב וזאת גם אם אין אנשים הממתינים להיכנס למסעדה.

מנגד, הנתבעות הכחישו את טענות התובעת וטענו להגנתן, כי הן פועלות בהתאם להוראות החוק וההסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות משנת 2010 עוד הוסיפו הנתבעות, כי התובעת ביקשה לעבור לתפקיד המארחת וזאת לאחר שהייתה מודעת לכל דרישות התפקיד. כמו כן, הנתבעות טענו, כי עבודת המארחת מתבצעת חלקה בישיבה וחלקה בעמידה ורק בעת מתן שירות לאורחים נדרשת המארחת לעמוד בעמדת הכניסה למסעדה, שכן העבודה בעמידה מתבצעת רק במשך 4-3 שעות בלבד ובשאר הזמן מבצעת המאחרת את עבודתה בישיבה.

עוד הוסיפו הנתבעות, כי ההסכם הקיבוצי מונה רשימה של תפקידים בהם הותר ביצוע עבודה בעמידה בעת הענקת שירות לאורחים, בין התפקידים ניתן למצוא את תפקיד ה”צ’קר”. הנתבעות טענו שעל פי עמדת התאחדות המלונאות, תפקיד המארחת זהה לתפקיד ה”צ’קר” ולכן תפקיד המאחרת הוא מסוג התפקידים בהם תותר ביצוע העבודה בעמידה.

לאחר שמיעת עדויות הצדדים ובחינת הראיות בית הדין קיבל את התביעה בחלקה. תחילה, עמד בית הדין על הוראות סעיף 2 לחוק, אשר קובע, כי על המעסיק להעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה והוא לא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם הוכיח המעסיק שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה. בנוסף, בית הדין עמד גם על סעיף 6 לחוק הקובע, כי החוק בא להוסיף על זכותו של עובד מכוח דין, הסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג ולא לגרוע ממנה.

בית הדין הדגיש, כי תפקיד המארחת לא מחייב עמידה לאורך כל זמן הסרוויס ובחלק מזמן הסרוויס המארחת הייתה יכולה לשבת. לפיכך ובהתאם להוראות החוק והפסיקה, על הנתבעות היה להציב כיסא בעמדת המארחת או לכל הפחות בסמוך לה.

עוד הוסיף בית הדין, כי סעיף 2 לחוק מקים חזקה לפיה ביצועה הרגיל של כל עבודה מאפשר ישיבה. לכן, נטל השכנוע בדבר הפרכת החזקה מוטל על המעסיק. כמו כן, ממקבץ הראיות עולה, כי לא הוצב כיסא בעמדת המארחת ואף לא בסמוך אליה ובשל כך בית הדין קבע, כי הנתבעות הפרו את הוראות סעיף 2 לחוק.

אמנם, בית הדין ציין, כי הנתבעות הפרו את הוראות סעיף 2 לחוק כאשר נמנעו מהצבת כיסא לישיבה בעמדת המארחת במהלך ביצוע העבודה. אך עם זאת, אין מדובר בנסיבות חמורות המצדיקות פסיקת פיצויים במלוא הסכום הקבוע בחוק ואף לא במדרג הגבוה הקבוע בחוק. בנסיבות העניין בית הדין חייב את הנתבעות לשלום לתובעת פיצוי בסך של 15 אלף שקל.

** עד למועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

Be the first to comment

Leave a Reply