נאומה של יו”ר רשות ניירות ערך: מה הטרייד אוף בין אקטיביות מוסדית לבין רגולטור אקטיבי?

יו"ר רשות ניירות ערך ענת גואטה, נאמה השבוע באוניברסיטת תל אביב וחלקה עם הקהל את התפיסה הרגולטורית שלה בתחום התאגידים והטרייד אוף בין אקטיביות מוסדית לבין רגולטור אקטיבי. להלן הנאום

ענת גואטה-יור רשות נירות ערך. קרדיט צילום ענבל מרמרי
ענת גואטה-יור רשות נירות ערך. קרדיט צילום ענבל מרמרי

יו”ר רשות ניירות ערך ענת גואטה, נאמה השבוע באוניברסיטת תל אביב וחלקה עם הקהל את התפיסה הרגולטורית שלה בתחום התאגידים והטרייד אוף בין אקטיביות מוסדית לבין רגולטור אקטיבי. להלן הנאום

“כל מערכת מגיעה לשיווי משקל כאשר קשרי הגומלין בין הכוחות השונים שמקיפים אותה, מבטאים נכונה את עוצמתם ההדדית האחד ביחס לשני. כך שבנקודת שווי המשקל מתממש ביטול הדדי של הכוחות האלה. אני רוצה לטעון היום שהחוק הפיסיקאלי הזה מתקיים גם בהקשר התאגידי.
עד כאן הסברים פיסיקאליים להיום… בחרתי לפתוח כך מכיוון שלדעתי הדוגמא הזו מייצגת נכונה כל מערכת יחסים, אנושית או תאגידית ממש כמו מערכות פיסיקאליות.
כל חברה ציבורית מתנהלת בשדה בו פועלים כוחות שונים. כשעוצמתו של אחד הכוחות משתנה, בכדי לחזור לנקודת שיווי משקל, צריך שהכוחות האחרים יגיבו.
אם כוח משמעותי אחד אינו מגיב, כוח אחר יאלץ להגיב בעוצמה רבה יותר. זו המציאות.

אז מהם הכוחות העיקריים הפועלים על חברה ציבורית?
בדרך כלל מדובר בבעל השליטה שהוא הכח המשמעותי בעולם התאגידי; ולצידו יתר הכוחות שהם, ההנהלה; הדירקטוריון; בעלי המניות מהציבור – לעתים יהיו אלה משקיעים מוסדיים; המסגרת החוקית; והרגולטור עצמו.
לאורך שנים רבות, ובמידה רבה גם כיום, שוק החברות הציבוריות בישראל היה שוק של חברות עם בעלי שליטה דומיננטיים.
אלו במידה רבה מאד היו והינם מי שניווטו את ענייני החברה.
מרבית בעלי השליטה גם חלשו על חלק ניכר מהחברות הציבוריות האחרות במשק באמצעות קבוצות שליטה, אשר לרוב אופיינו במבנה אחזקות של פירמידות, מה שחוק הריכוזיות נועד לתקן.
לצורך הדוגמא בואו נסתכל על שנת 2010.
בסוף שנה זו כ-96% מהחברות הרשומות למסחר רק בתל אביב נשלטו על ידי בעלי שליטה, או קבוצות שליטה. הגרעין הממוצע של השליטה עמד על כ-65%.
רק לחברה אחת מבין החברות שהרכיבו את מדד ת”א 100 באותה שנה הייתה בבעלות מבוזרת.
המצב כיום הוא שכ-90% מהחברות הרשומות למסחר רק בתל אביב נשלטות על ידי בעל שליטה שמחזיק בממוצע 51% מההון ובת”א 125 יש 10 חברות עם בעלות מבוזרת.
ואם נכלול חברות דואליות – המצב כיום הוא שכ-81% מהחברות נשלטות על ידי בעל שליטה שמחזיק בממוצע 51% מההון.
באופן טבעי, ולפי העיקרון שהצגתי, המסגרת הרגולטורית הישראלית סיפקה מענה שיאפשר התמודדות עם המצב העובדתי שהיה קיים בשוק ההון הישראלי, שהוא חברות ציבוריות עם בעלי שליטה דומיננטיים. כך שלמעשה נוצרה סביבה רגולטורית שמאפשרת לבעלי מניות המיעוט “לתת קונטרה” לבעלי השליטה.
לכן, חוק החברות כלל לאורך השנים האחרונות הוראות רבות והדוקות – בנוגע לשלל עניינים שנובעים ממבנה השוק: אישור עסקאות עם צדדים קשורים; אישור תנאי כהונה של נושאי משרה שהם בעלי שליטה, ואישורי שכר בכלל; הרכב וועדות שונות; כללי הצעות רכש; חוק הריכוזיות כמובן; כללי דיווח וכללי אחריות שחלים על בעלי שליטה; ועוד ועוד.
מה שמאפיין חלק ניכר מההוראות האלה הוא כוח שהמחוקק נתן לבעלי מניות מהציבור לחסום פעולות אותן מבקש בעלי השליטה לקדם, כמו למשל אישור עסקאות עם צדדים קשורים, או הצעת רכש מלאה. אפשרות נוספת שהמסגרת הרגולטורית העניקה לבעלי המניות מהציבור היא לפעול בדיעבד כנגד בעל השליטה, למשל על ידי הגשת תביעות ייצוגיות בגין פרט מטעה או ביצוע הצעת רכש מלאה בשווי שאינו הוגן, או הגשה של תביעות נגזרות.
המסגרת הרגולטורית לא הניחה – ובצדק – כי בחברות עם בעלי שליטה כה דומיננטיים, לבעלי מניות מהציבור שמחזיקים בשיעור אחזקות זעום יהיה כוח משמעותי בעתיד לקדם מהלכים עסקיים; להציע אסטרטגיות פעילות; או לקבוע הרכב דירקטוריון באופן עצמאי.
כלומר, במצב שהיה עד לאחרונה של השוק הישראלי הופעלו על החברות הציבוריות שני כוחות חזקים: האחד, כוחם של בעלי השליטה הדומיננטיים, והשני, הוא הרגולציה שעוצבה מחדש כדי לאפשר למיעוט להתמודד עם כוחם הגובר של בעלי השליטה.
אבל הזמנים משתנים.

לאורך השנים, ובשנים האחרונות במיוחד, ניתן לראות בשוק יותר ויותר חברות ללא שליטה.

אני משוכנעת שהתופעה הזו קשורה באופן ישיר למסגרת הרגולטורית ההדוקה שיצרנו. אך כמובן שגם לגורמים נוספים יש בה חלק.
ומדוע אני טוענת שיש קשר ישיר בין המגמה הזו לבין המעטפת הרגולטורית ההדוקה שיצרנו? פשוט – ככל שהמסגרת הרגולטורית יותר “חופשית” מבחינתם של בעלי השליטה, כך הם יכולים להפיק משליטתם ערך גבוה יותר, שבעלי המניות האחרים אינם יכולים להפיק – מה שמוכר בשם נכס “פרמיית השליטה”.
ואני מזכירה כי פרמיית השליטה מיטיבה עם בעל השליטה על חשבון בעלי המניות מהציבור. מדובר ב”משחק סכום אפס”. אני לא מתייחסת כרגע ללגיטימיות שלה, אלא רק מבקשת להזכיר לכולנו כי על כל מה שבעל השליטה לוקח או מקבל מהחברה, בעלי המניות האחרים משלמים.
במחקר המפורסם של דיק וזינגאלס (Dyck & Zingales) הם בדקו בקרב 39 מדינות מפותחות את הגובה הממוצע של פרמיית השליטה על ידי הערכה כמה משלם בעל שליטה חדש מעל למחיר השוק בממוצע בעת העברת שליטה. המחקר בחן עסקאות של העברת שליטה שבוצעו בין השנים 1990 ל-2000.
לפי המחקר הזה שיעור פרמיית השליטה הממוצעת בישראל היתה מהגבוהים בעולם, כ-27%, כמעט פי 2 ביחס לממוצע העולמי שעמד אז על 14%. בשוקי ההון המתקדמים ביותר דוגמת ארצות הברית ואנגליה שיעור פרמיית השליטה היה אפילו עוד יותר נמוך ועמד על 3% ואף פחות.
במחקר נוסף לאוטרבך וברק חישבו את פרמיית השליטה בנוגע לעסקאות להעברת שליטה שהתקיימו בשנים 2005-1993. הממצאים שלהם חשפו תמונה דומה, לפיה גובה פרמיית השליטה בישראל הוא כ-31.5%.
ובבדיקה, שנערכה על ידי המחלקה הכלכלית שלנו ברשות ניירות ערך בחנו את פרמיית השליטה בין השנים 2010-2006, ומצאנו כי פרמיית השליטה הממוצעת נעה בין 30%-19%.
החקיקה ההדוקה של השנים האחרונות בעולם דיני החברות וניירות הערך, שהזכרתי קודם היוותה, בין היתר, תגובת נגד לממצאים הקיצוניים האלה.
המחקר האחרון בתחום שנערך על ידי חנס ובלום עקב אחרי כל עסקאות העברת שליטה המשמעותיות שבוצעו בישראל בשנים 2014-2006.
המדגם כלל 13 עסקאות, והם מצאו כי בתקופה זו חלה ירידה משמעותית בפרמיית השליטה בהשוואה למחקרים קודמים, וכי היא נמצאת ברמה של 4.6%. יתרה מכך, הם מצאו כי 5 מבין 13 העסקאות שנבחנו התבצעו בפרמיה שלילית, וכשמחשבים את פרמיית השליטה לפי גודל העסקאות, אז גובהה הוא רק 1.2%.
כאשר אנחנו מצרפים את כל הנתונים הללו, המסקנה המסתברת היא שהירידה בפרמיית השליטה התרחשה בעיקר משנת 2010 ואילך.
ובמקביל, ולדעתי לא במקרה, אנו חווים ירידה בשיעור החברות שיש להן בעלי שליטה לעבר מבני שליטה מבוזרים יותר.
תראו למשל את המערכת הבנקאית. היא צועדת באופן ברור לעבר עולם ללא שליטה. בנק לאומי; בנק דיסקונט; וכמובן בנק הפועלים שתהליך פיזור השליטה בו נמצא בעיצומו ומתרחש אט אט.
בעולם כזה הציבור ישלוט בבנקים באופן עקיף, בעיקר באמצעות הגופים המוסדיים המנהלים את כספו.
דוגמאות בולטות נוספות מהזמן האחרון שאינן מהתחום הפיננסי הן של חברות פז, שופרסל, בזק והבורסה עצמה.
ניתן לומר בזהירות שהתופעה של חברות ציבוריות ללא בעלי שליטה מתרחבת, בוודאי במגזר הפיננסי, וככל הנראה גם ביתר המגזרים.
מדובר בתופעה שמאפיינת, למעשה, אבולוציה טבעית של שוק שמתבגר ומאבד את זהותו המשפחתית והמקורית
לשינוי הזה יש משמעות רבה בכל הנוגע למארג הכוחות הפועלים בדרך כלל על חברות ציבוריות, אותו הזכרתי קודם.
בחברות כאלה שניים מהכוחות החזקים ביותר כבר אינם רלבנטיים.
הכוח האחד הוא בעל השליטה
אותו גורם שכולם באופן אינסטינקטיבי נוהגים לחשוד בו, אבל שלמעשה הוא זה שמכיר את החברה טוב מכולם, מחויב לה יותר מכולם, מי שבדרך כלל מתבונן אל הטווח הארוך. הוא גם מי שבחברות עם שליטה שולט במידה רבה בדירקטוריון, אשר מפקח על ההנהלה. וכן, הגורם העיקרי שייפגע מאי-הצלחתה.
הגורם השני הוא כמובן רגולציה שנועדה לאזן את כוחו של בעל השליטה.
אך בחברות ללא שליטה הרלוונטיות המקורית שלה, פוחתת.
לכן הכוחות העיקריים שיוותרו בתמונה בחברות האלה הם הדירקטוריון; ההנהלה; בעלי המניות; והרגולטור. חברות ללא שליטה עלולות להתאפיין ב”שלטון מנהלים”.
בחברות בהן אין “בעל בית” דומיננטי, חשוב שיהיה דירקטוריון עצמאי, חזק ומקצועי, ושיהיה בהן מעגל פיקוח פעיל של בעלי מניות אכפתיים ומעורבים, כי בידי בעלי המניות להשפיע על זהות הדירקטורים ועל עיצוב שולחן הדירקטוריון ובכך לתרום לעצמאותו. ואם זה לא יקרה ובעלי המניות לא ימלאו את תפקידם,
אז, לא יהיה מנוס ממעורבות רבה של הרגולטור. ייתכן שאף נדרש למחשבות על תיקוני חקיקה שיתמודדו באופן ספציפי עם פתולוגיות שעלולות להתגלות בחברות ללא שליטה עם מעגל פיקוח חלש מידי של בעלי מניות.

בכל מקרה לא יהיה “וואקום” בהגנה על המשקיע. גם על שלטון מנהלים צריך לפקח, וגם את שלטון המנהלים יש צורך לאזן. וזה יכול לקרות או באמצעות מעורבות אקטיבית של בעלי המניות – בעיקר של המוסדיים או באמצעות מעורבות אקטיבית של הרגולטור.
לכן – המשוואה של יותר מעורבות מוסדית פחות התערבות רגולטורית נראית לי מובנת מאליה.
כשהרגולטור נדרש להתערב פחות, הוא גם יכול להקדיש תשומות רבות יותר לתחומים אחרים, כמו פיתוח שוק למשל, שהשוק הפיננסי שלנו צמא אליו.

ומה מצבו האקטיביזם המוסדי בישראל ?

בנקודה זו חשוב לי להציג את הספקטרום שקיים בין משקיע מוסדי פאסיבי – כזה שקונה בזול, מוכר ביוקר וממלא בדרך את חובותיו בצורה טכנית.
לבין הקצה השני של המשקיע האקטיביסט, בדרך כלל קרן גידור – שקונה בזול. אבל, משתמש בזכויות שמוקנות לה מכח האחזקה כדי לייצר פעולה לעתים אגרסיבית וחדה שתניב לו ערך, לרוב בטווח הקצר. בין שתי נקודות הקיצון האלה קיים דפוס התנהגות מתון יותר של המשקיע האקטיבי.

המשקיע האקטיבי יפעל במהלך חיי הפוזיציה שלו, לעשות שימוש בזכויות שבידיו כדי להשיא את ערך האחזקה שלו באופן אופטימלי, בטווח הארוך.
בתקופת האחזקה – המשקיע האקטיבי ידאג לפעול בשיקול דעת ובאחריות בהתנהגות ההצבעה שלו, יקדיש מאמצים ומשאבי מחקר ראויים כדי להבין ולהתמצא היטב בחברות שבהן משקיע. לדעתי המקום הראוי למשקיעים מוסדיים להיות בו הוא המקום של המשקיע האקטיבי.

קשה לצפות ממשקיעים מוסדיים קלאסיים להתנהגות אקטיביסטית. גם בעולם הרחב המקום הזה שמור בעיקר לקרנות גידור. אלה מנסות “לסחוף” אחריהן משקיעים מוסדיים, בקמפיינים אקטיביסטיים שהן מובילות במצבים בהם קיימת זהות אינטרסים בין הצדדים.
אני חושבת שניתן לזהות לאחרונה מגמה של הגברת המעורבות של המשקיעים המוסדיים הישראלים, שהופכים יותר אקטיביים בחברות בהן הם מושקעים ובמיוחד בחברות ללא שליטה.

בעיני, זוהי מגמה חשובה ומבורכת, אגב שינוי מבני השליטה שאנו חווים. ניתן ללמוד על הגברת המעורבות המוסדית האקטיבית אם נסתכל על האירועים האחרונים בפז ובשופרסל וגם בבזק. המעבר לחברות ללא שליטה נעשה תוך כניסה של בעלי מניות מוסדיים באופן משמעותי להרכב הבעלים בחברה. מהלכים אלו לוו בהתנהלות אקטיבית שבמסגרתה מוסדיים שפעלו להשפיע על מבנה דירקטוריון החברה ולהשפיע על זהות היו”ר או המנכ”ל.

חשוב לי להדגיש כי האירועים הללו מוכרים לנו היטב, והם בהחלט לא עברו אצלנו “מתחת לראדר”.

המעורבות הגוברת של משקיעים מוסדיים בחברות בהן השליטה מתפזרת לידיהם, למעשה, משקפת תהליך טבעי בחייה של חברה שעוברת להיות מחברה עם שליטה לחברה ללא שליטה. כמובן שאם נזהה הפרות דין – רשות ניירות ערך תהייה שם ותפעל מול מי שצריך, איך שצריך. אני מזכירה שמאז ומתמיד הכוח של הרשות היה במעשים ולא בדיבורים.

אני חושבת שהעובדה שמשקיעים מוסדיים סוף סוף לוקחים אחריות ומעורבים בצורה משמעותית יותר באחזקות המהותיות שלהם היא סימן טוב לשוק – לשם צריך לכוון וכך צריכים להיראות פני שוק ההון בתהליך השינוי המבני הזה. אני רוצה להזכיר שהרגולטור עשה מאמצים רבים בעשור האחרון לגרום למעורבות מוסדית וולונטרית – ללא הצלחה. וכעת אנחנו חווים התעוררות מצדם שבהחלט מאפיינת כוון חיובי לשוק, לגבי האחריות שמשקיעים מוסדיים מוכנים ליטול באופן וולונטרי.
מבלי להעמיק בסוגיה על מהו מבנה השליטה העדיף: ריכוזי או מבוזר, השינויים שאנו חווים עכשיו בשוק ההון הישראלי הם תופעה מוכרת באבולוציה של שווקים שעברו תהליכים דומים במעבר משוק עם מבנה שליטה ריכוזי לשוק עם מבנה שליטה מבוזר.

מגמה נוספת שאני רוצה להצביע עליה שמתפתחת ממש במקביל, היא מבנה השוק המוסדי בישראל שבעשור האחרון הפך הרבה יותר מרוכז ועוצמתי.
בשנת 2008 הוקמה, כזכור, ועדת חמדני “להגברת מעורבות גופים מוסדיים בשוק ההון הישראלי”, זאת על רקע המשבר בשווקים הפיננסיים והרצון להימנע מכשלים דומים בעתיד.

אני רוצה להזכיר לכם שכבר אז עיקר הממצאים היו בנושא של הצורך החיוני במעורבות של משקיעים מוסדיים באופן פעיל יותר בהשקעותיהם – ניהול כספי הציבור. בין היתר הוגברה החובה להצבעה באסיפות כלליות והודגשו ניגודי העניינים החריפים שהחלו להתהוות כבר אז בשוק ההון בקרב משקיעים מוסדיים.
מאז חלפו עשור שנים וכוחם האבסולוטי של הגופים המוסדיים רק עלתה ובעשור הקרוב היא צפויה להתגבר עוד יותר.
כוחם העולה של המוסדיים בישראל לצד התחלת תהליכי פיזור של גרעיני שליטה וניצני אקטיביות מוסדיים מזכירים תהליכים דומים שהחלו בשוק ההון האמריקאי. תהליכים אלו התגברו בשנות ה 90 ותרמו למבנה השוק כפי שאנו מכירים אותו היום. כמעט ואין חברה אחת שיש לה בעל שליטה מובהק, מבין 500 החברות הגדולות הנסחרות בארה”ב.

המוסדיים האמריקאים הגדילו בשנים האלה מהותית את אחזקותיהם בחברות ותרמו להתבססות של מבנה השוק המבוזר, זאת לצד עליה משמעותית ברמת האקטיביות שלהם בעיקר בנושא של מינוי דירקטורים.
אני מודעת וערה לעובדה שכוחם האבסולוטי העולה של המוסדיים בישראל, משנה את שדה הכוחות בשוק ההון ובפרט את מאזן הכוחות בשוק הפיננסי.
בעשור הקרוב המוסדיים צפויים להיות נותני הטון בשוק הפיננסי וכבר מחליפים את התפקיד המסורתי של הבנקים, בתחום האשראי העסקי וצפויים להשפיע גם על שוק האשראי הצרכני, זאת לצד פעילות תוססת וגוברת של חברות פינטק חדשות שנכנסות לשוק.
אחריותנו כרגולטור, לצד שותפנו הרגולטורים במערכת הפיננסית, שרואים את הדברים יחד איתנו עין בעין, היא להבטיח ששדה הכח החדש – יפעל בצורה תקינה והוגנת.

בכוונתנו, ככל שיידרש, ליצור ולייסד מנגנונים שיבטיחו פעילות תקינה של משקיעים מוסדיים במבנה החדש שנוצר ומתהווה לנגד עיננו.
מנגנונים אלו ייבחנו בפרט בפעילות אקטיבית של משקיעים מוסדיים בחברות פיננסיות ובדגש על בנקים נעדרי שליטה, שם החשש לניגודי עניינים של גופים שפועלים באותו מגזר: פיננסי מול פיננסי, הינו גדול יותר מאשר ביתר מגזרי הפעילות של המשק.
לצד כל זאת, ישנם נושאים בפעילות המוסדית בשוק ההון שמאופיינים עדיין באקטיביות נמוכה עד לא קיימת:
(1) מוסדיים ישראלים לא מגישים תביעות ייצוגיות ונגזרות בנוגע לאירועים שמתרחשים בחברות שהם מחזיקים במניות שלהן. אני יכולה לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר התביעות האלה שהוגשו על ידי מוסדיים ב-20 השנים האחרונות.
וזה חבל, כי שוק האכיפה הפרטית יכול להשתבח כתוצאה מהשתתפותם של שחקנים אחראיים ומקצועיים בצד התובעים.
לא סביר בעיני שהמוסדיים הישראלים כלל לא רואים באפשרות הזו אופציית פעולה רלבנטית. וברור לי שיש פה שלל שיקולים, ואני מכירה את השוק היטב – אבל העובדה שאפשרות זו כלל אינה נשקלת לא תקינה בעיני.
(2) משקיעים מוסדיים עדיין פועלים בעיקר בתחומים תאגידיים מאוד צרים, דוגמת מעורבות גוברת בנושאי שכר בכירים, שאמנם כיום היא חובה רגולטורית – אך עדיין מותירה שיקול דעת נרחב היכן, איך או כמה להתערב, או הצעת דירקטורים חיצוניים. בכל יתר הנושאים – ויש מגוון רחב אפשרי של נושאים שיכולים היו לעניין בעלי מניות – הייתי מצפה לנוכחות רבה של גופים מוסדיים בראיית עולם רחבה ובאופן משמעותי יותר .
אני רוצה לומר מילה על אחד היתרונות הגדולים שיש לאקטיביות מוסדית. דיברתי קודם על העולם של החברות שיש להן בעל שליטה. בעולם הזה לבעלי המניות מהציבור יש אפשרות לחסום מהלכים של בעל השליטה או לפעול נגדו בדיעבד.
אבל העולם של התנהלות אקטיבית מוסדית בחברות עם מבנה שליטה מבוזר – הוא עולם אחר לחלוטין.
זהו עולם שיש לו פוטנציאל להיות עולם קונסטרוקטיבי ולא לעומתי. זהו עולם של מעורבות בפעילות חברה; עולם של השפעה על דרכה של החברה; עולם של שיח בין החברות לבין בעלי המניות שלהן שמטרתו להוסיף ערך לחברות; עולם של בעלי מניות שממצים את הזכויות שגלומות באחזקות שלהם, כדי להביא ערך אופטימלי לציבור שאותו הם מייצגים.

ומה המצב בעולם ?

בעולם קיימות נורמות התנהגות של מוסדיים שהתגבשו לאורך השנים שבמהותן וולונטריות, והן חלק בלתי נפרד ממתודולוגיית ניהול ההשקעות, של מוסדיים זרים, מתוך ראייה ערכית ביסודה שמבוססת על תרבות עסקית, של אחריות כלפי ציבור המשקיעים, כפי שמצופה ממי שמנהל כספי אחרים.
תרבות זו נובעת מההכרה בכך שמשקיעים מוסדיים הם נאמנים של העמיתים והחוסכים, ואלה היו רוצים לא רק ניהול פיננסי טכני של ההשקעות,
אלא גם מעורבות רחבה ועמוקה יותר בכל מה שעשוי להשפיע על התשואה האופטימלית בטווח הארוך. ואם מדברים על תרבות, לא ניתן שלא להזכיר את השוק באנגליה שמצטיין בכך. הרגולטור הבריטי פרסם את ה code- Stewardship. המטרה המפורשת של הקוד היא לעצב סטנדרט התנהגות מוסדי ראוי במטרה להגביר את המעורבות של המשקיעים המוסדיים בחברות, בהן הם משקיעים מתוך תחושת אחריות מוסרית ולא מכורח חובה רגולטורית, כפי שמקובל בדרך כלל במקומותינו. הקוד הבריטי נועד להעצים את איכות היחסים בין גופים מוסדיים לחברות בהן הם משקיעים, וזאת על מנת לפעול לשיפור התשואה לבעלי המניות. הקוד מתייחס גם למשקיעים וגם לחברות בצורה הוליסטית, כך שסטנדרט ההתנהגות המצופה הוא אחיד לשניהם.
הקוד הוא וולונטרי, אך באופן מפתיע מאומץ בצורה כמעט גורפת בידי משקיעים מוסדיים – ולא רק גבי ההשקעות שלהם באנגליה – אלא בכל רחבי העולם.
המצב הזה נשמע כמעט אוטופי, אבל מסתבר שניתן להשיג אותו ואין ספק שהוא מייצר סביבה עסקית מאוזנת, בריאה ואטרקטיבית עבור משקיעים וחברות.
אני חושבת שזה המצב הרצוי לנו להיות בו, ובכוונתי לפעול כדי להשיגו.

Be the first to comment

Leave a Reply