נדחתה תביעתם של עובדים שלא הצליחו להוכיח שעבדו אצל הנתבעת

התובעים הלינו על אי קבלת שכר, אך לא הציגו הוכחות לעבודתם. קריאת פוסט בפייסבוק של אחד מהאחים חיזקה את עמדת הנתבעים

די.ג'יי ג'יף: התובעים הלינו על אי קבלת שכר, אך לא הציגו הוכחות לעבודתם
די.ג'יי ג'יף: התובעים הלינו על אי קבלת שכר, אך לא הציגו הוכחות לעבודתם

מאת עו”ד ג’ון גבע ועו”ד שלומי הדר

בבית הדין האזורי לעבודה בנצרת התבררה תביעתם של ערן משה שמעוני ושל בר שמעוני, אשר יוצגו על ידי עו”ד מואייד הייב, כנגד ה.נ. ג’ויה בע”מ, אשר יוצגה על ידי עו”ד נוריאל אור. פסק הדין ניתן ב-19 בדצמבר 2018, בהיעדר הצדדים, מפי השופטת אורית יעקבס.

הנתבעת הינה חברה בע”מ העוסקת בתחום מזון, חתונות, אירועים ומסיבות ובין היתר מפעילה בחוף גולן שבכנרת בר ומסעדה. מטעם הנתבעת, אמיר הינו אחראי המשמרת במסעדה ובבר. ערן טען, כי הועסק בשירותי הנתבעת בחוף גולן מיום ה-16 במאי 2016 ועד לפיטוריו ביום ביוני 2017. בר טען, כי הועסק אצל הנתבעת בחוף גולן מיום ה-24 במאי 2016 ועד פיטוריו ביוני 2016. התובעים טענו שהם זכאים לזכויות שונות הנובעות מתקופת העסקתם ואילו הנתבעת, מנגד, טענה כי אינה מכירה את התובעים, כי מעולם לא העסיקה אותם וכי מעולם לא התקשרה עם מי מהם.

עו"ד שלומי הדר ועו"ד ג'ון גבע
עו”ד שלומי הדר ועו”ד ג’ון גבע

הנתבעת טענה כי ערן הגיע אל אמיר באחד הימים וטען שהוא יחצ”ן מסיבות ויכול “לארגן לו אנשים” למסיבות שהוא מארגן. לטענת אמיר, ערן לא הביא ולו אדם אחד למסיבה כלשהי ולכן גם לא שילם לו. הנתבעת הוסיפה, כי על פי עובדת שלה, באחד הימים נכנס ערן לתוך הבר והתחיל לחלק שתיה לחבריו. כאשר ניגשה אליו העובדת ושאלה אם התחיל לעבוד עמם ענה לה כי “אני לא עובד, אני מתנדב”. משכך ביקשה ממנו לחדול ממעשיו ולצאת מתחומי הבר. הנתבעת הוסיפה כי ערן מעולם לא פנה אליה לא בכתב ולא בעל פה, ובדיעבד הסתבר כי פנה ישירות לערן וביקש ממנו באופן אישי תשלומים וכי פרסם פוסט בפייסבוק בדבר כספים שאמיר חב לו בגין עבודה שביצע עבורו. באשר לבר, הנתבעת טענה, בין היתר, כי כל טענותיו נטענו בעלמא ואין בינן לבין המציאות ולו כלום.

על פי בית הדין, בעדות התובעים נמצא חיזוק דווקא לגרסת הנתבעת, לפיה ערן הגיע, באחד הימים, לשיחה עם אמיר וטען שהוא יחצ”ן מסיבות ויכול “לארגן לו אנשים” למסיבות שהוא מארגן, וכי סיכמו ביניהם שמר ערן ייתן לאמיר שירותי יחצנות למסיבות שהפיק.

שנית, בית הדין קבע כי התובעים ראו באמיר כמעסיקם ולא בנתבעת, והם מעולם לא ראו, פגשו או פנו, בכל דרישה שהיא למר אור. בפוסט שפרסם ערן הוא כתב: “אני רוצה לשתף אתכם במשהו. מעולם לא פרסמתי משהו דומה לזה… אמיר בר המכונה צ’יף בטח רובכם מכירים כ “.d.j” צ’יף, או מהחוף של צ’יף. אני ואחי עבדנו אצל האיש הזה חודש שלם… לאנשים חוצפה להעסיק מישהו למרוח אותו בסיפורים מעל חודש ואז לא לשלם”.

על פי בית הדין, מקריאת הפוסט עולה כי ערן הפנה אותו לאמיר (צ’יף) והאשים אותו, ולא את הנתבעת, באי תשלום שכרו. תשובותיו של ערן בחקירה בנוגע לעניין זה לא שכנעו ודווקא חיזקו את הרושם של בית הדין שהוא ראה באמיר כמעסיקו. בתשובתו לשאלה מדוע לא כתב בפוסט שעבד אצל הנתבעת ענה ערן: “כי אנשים מכירים וגם אני מכיר את אמיר. אנשים לא מכירים את שם הנתבעת. אני עבדתי אצל אמיר והוא ניהל את החוף, מי שקיבל אותי לעבודה היו אמיר ורויטל”. בית הדין הוסיף כי מקריאת התגובות לפוסט, מתחזקת המסקנה כי התובעים שיתפו פעולה עם אמיר בעבודתו בתחום המוזיקה והיחצנות ולא בעבודתו במסעדה ובבר השייכים לנתבעת.

בית הדין הוסיף כי הנתבעים נמנעו מלצרף ראיות שברשותם המעידות על העסקתם אצל הנתבעת ועל התפקיד שמילאו. בחקירתו טען ערן כי רויטל ואמיר פנו אליו וכי יש הודעת מסרון בנוגע לכך. עם זאת, הודעת המסרון מעולם לא הוצגה בפני בית הדין. בא כוח התובע ציין כי קיימות הודעות מסרונים בין התובע לבין מנהלת החשבונות של הנתבעת (רויטל) שביקשה ממנו לחתום על טופס 101 ובהזדמנות אחרת ביקשה לבצע במסגרת עבודתו קניות למזנון. על פי בית הדין, הודעות אלו היו יכולות לתמוך בגרסת התובעים ולשפוך אור על מערכת יחסי העבודה ששררה במקום, אך אלו לא הוצגו, ללא הסבר. בית הדין ציין שבהתאם לכלל הידוע בדבר הימנעות בעל דין מלצרף ראיה הנמצאת ברשותו, החזקה היא שאילו הביא את הראיה – הייתה זו פועלת לרעתו. בית הדין הוסיף כי התובעים יכלו בקלות לזמן עדים משל עצמם כמו באי המקום ועובדיו, שיעידו כי אכן עבדו במקום, אך נמנעו מלעשות כן.

בית הדין התייחס לעדותו של אור (מנהל ראשי בחברה) לגבי תהליך קבלת עובדים לעבודה בנתבעת, וקבע כי זו לא נסתרה. עדותו של אור, לפי בית הדין, הייתה עקבית ומסודרת ונתמכה בעדות של שני עדים נוספים, ביניהם אמיר. על פי מר אור: “…הנוהל הוא מאוד מאוד ברור שאין מצב שעובד מתחיל עבודה לפני שאני פוגש אותו וממלא לו את הטפסים שצריך ומסביר לו מה השכר וכל שאר הדברים”.

לבסוף, בית הדין התייחס לרישומי הנוכחות שהציגו התובעים. על פי בית הדין, רישומי הנוכחות שצירפו התובעים מולאו על ידם ובכתב ידם, ולא נטען ולא הוכח כי הנתבעת מילאה את הרישומים או חתמה עליהם, או שמי מהנתבעת ראה אותם או אישרם במהלך תקופת העבודה הנטענת, כך שאין בהם להועיל.

התביעה נדחתה. התובעים חויבו בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד.

** עד למועד כתיבת שורות אלו לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה.

Be the first to comment

Leave a Reply