פס”ד בג”ץ: האם רשאי עובד לבחור מוצר פנסיוני שאינו קרן פנסיה מקיפה, הכוללת גם ביטוח נכות ושאירים?

עובד רשאי לבחור מוצר פנסיוני שאינו כולל ביטוח אובדן כושר עבודה ואין חובה על המעסיק לבטח העובד באופן שונה

צילום אילוסטרציה. מקור: PIXABAY

עו”ד ג’ון גבע

בבג”ץ נדונה עתירתה של הסתדרות העובדים הכללית החדשה שיוצגה על ידי עו”ד אורנה לין ועו”ד אורלי אבן זהב כנגד היועץ המשפטי לממשלה שיוצג על ידי עו”ד יעל ברלב, כנגד נשיאות הארגונים העסקיים שיוצגה על ידי עו”ד מוטי עזרן, עו”ד מיכל וקסמן-חילי ועו”ד מוריה ברבי, כנגד בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, כנגד לליאן לנדסברג שיוצגה על ידי עו”ד איתן בן הראש, כנגד גל רוב יועצים שיוצגה על ידי עו”ד אבי מיכאלי, וכנגד מגדל שיוצגה על ידי עו”ד אבנר בן חיון. פסק הדין ניתן בינואר 2019, מפי כבוד השופט נעם סולברג, כבוד השופט מני מזוז, וכבוד השופט ג’ורג’ קרא.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו”ד ג’ון גבע | זוית אחרת

העותרת הגישה עתירה המכוונת נגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה אשר דחה את ערעור העותרת נגד פסק דין של בית הדין האזורי.

הסוגיה שהובאה בפני בג”צ היא בשאלה האם רשאי עובד לבחור מוצר פנסיוני שאינו קרן פנסיה מקיפה, הכוללת גם ביטוח נכות (אובדן כושר עבודה) וביטוח שאירים, והאם מוטלת חובה על המעסיק לבטח את עובדו בקרן פנסיה מקיפה אף אם העובד בחר להיות מבוטח במכשיר פנסיוני אחר שאינו כולל את הביטוחים המשלימים האמורים.

העותרת טענה כי העובד רשאי לבחור את המקום בו הוא יבוטח, אך אין הוא רשאי לבחור בהסדר פנסיוני שאינו כולל ביטוח אובדן כושר עבודה וביטוח שאירים. עוד טענה, כי “צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, 2008” קבע חובה קוגנטית, לפיה המוצר הפנסיוני חייב לכלול גם ביטוח נכות ושאירים.

מנגד, היועץ המשפטי לממשלה טען כי סעיף 20 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים מבטא עיקרון של חופש בחירה מלא לעובד לבחור בסוג המוצר הפנסיוני בו הוא מעוניין להפקיד את הכספים המופקדים לטובתו, את מסלול ההשקעה בו ינוהלו הכספים ואת החברה שתנהל את הכספים. כלומר, לעובד נתונה אוטונומיה מלאה בבחירת המוצר הפנסיוני ואין המעביד יכול להתערב בבחירתו של העובד. עוד נטען, כי סעיף 20 לחוק הפיקוח, שנחקק לפני צו ההרחבה, אינו מחייב את העובד לרכוש ביטוח אובדן כושר עבודה או ביטוח שאירים, ואין בהוראות צו ההרחבה כדי להטיל חובה כזו.

תחילה, ציין בית המשפט כי הלכה פסוקה היא, שבג”צ אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה, והתערבותו בהחלטות בית הדין היא מצומצמת ומוגבלת למקרים חריגים, ובהתקיים שני תנאים מצטברים: הראשון, בהחלטת בית הדין נתגלתה טעות משפטית מהותית ובנסיבות העניין הצדק מחייב התערבותו של בג”צ. והשני הוא, כי החלטת בית הדין מעוררת סוגיה עקרונית כללית, בתחום יחסי העבודה או בכלל.

בהתאם לכך, בית המשפט ציין כי לא נפלה “טעות משפטית מהותית” או בכלל בהכרעתו של בית הדין הארצי. שכן, פרשנותו של בית הדין הארצי את סעיף 20 לחוק הפיקוח וצו ההרחבה מעוגנת היטב בלשון החוק והצו בתכליותיהם – כפי שעלה מהנמקת בית הדין הארצי לעבודה ומעמדת היועץ המשפטי לממשלה – וממילא אין צידוק להתערב בה.

וביתר פירוט, חוק הפיקוח וצו ההרחבה קובעים זכות לעובד וחופש בחירה מלא שלו לבחור את סוג המוצר הפנסיוני בו יופקדו הכספים עבורו, וכנגדם הוטלה חובה על המעביד לכבד את בחירתו של העובד. כמו כן, לעובד יש זכות לבחור בקרן פנסיה מקיפה הכוללת גם ביטוח נכות ושאירים, ואם בחר בכך, מחובתו של המעביד לבטחו בהתאם, אך בכך אין כדי לשלול את זכותו של העובד להחליט ולהעדיף מוצר פנסיוני שאינו כולל ביטוח כאמור.

עם זאת, בית המשפט מדגיש כי קיים אינטרס כללי לכאורה של ציבור העובדים להיות מבוטחים בקרן מקיפה, הכוללת לצד צבירה פנסיונית גם ביטוח אובדן כושר עבודה וביטוח שאירים. זהו לכאורה גם אינטרס של המדינה. אך עם זאת, בית המשפט ציין כי רכישת ביטוחים אלה באה על חשבון סכומי הצבירה לקצבה, וישנם מצבים ונסיבות בהם האינטרס של העובד עשוי להצדיק ויתור על ביטוח כאמור לטובת הגדלת הצבירה הפנסיונית.

סוף דבר, בית הדין הגבוה לצדק דחה את העתירה, וקבע כי על המעסיק לא חלה חובה לבטח את העובד בביטוח אובדן כושר עבודה, מקום בו העובד בחר ביטוח פנסיוני של כולל רכיב כזה.

Be the first to comment

Leave a Reply