שאלת הזכאות: האם מסעדן שעבד בחברה בבעלות אשתו וגיסו ותיפקד כבעל שליטה זכאי לדמי אבטלה?

החברה הפעילה מסעדה בקרית טבעון, שם עבד התובע כמנהל ולא היה כפוף למנהל מעליו. החברה דיווחה לנתבע על התובע כעובד שכיר שלה החל מחודש אפריל 2019 ועד לחודש ינואר 2019 ושילמה עבורו דמי ביטוח

למרות שלא היה בעלים, תפקידו וסמכויותיו היו דומות לבעלי החברה. מסעדה צילום אילוסטרציה

עו”ד ג’ון גבע

בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה נידונה תביעתו של כפיר גליקו, אשר יוצג על ידי עו”ד ששון חורש מהסיוע המשפטי, כנגד המוסד לביטוח לאומי. פסק הדין ניתן בדצמבר 2019, מפי השופט אסף הראל, נציג ציבור העובדים, יהודה פיגורה ונציג ציבור המעסיקים, אמיר אבין.

התובע עתר לבית הדין בדרישה לקבוע, כי הוא זכאי לדמי אבטלה מכוח הוראות חוק הביטוח הלאומי.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו”ד ג’ון גבע | זוית אחרת

הנתבע טען להגנתו, כי התובע לא היה עובד שכיר אלא בעל שליטה בחברת מעטים, וככזה אינו זכאי לדמי אבטלה לפי הוראות סעיף 6ב לחוק.

התובע נשוי לרוני, בעלת 50% ממניות חברת נועם ביער, אביה של רוני, יוסף, הוא הבעלים של ה-50% הנותרים בחברה. החברה היא חברת מעטים כהגדרת המונח בסעיף 76 לפקודת מס הכנסה.

החברה הפעילה מסעדה בקרית טבעון, שם עבד התובע כמנהל. כמו כן, הוא התובע לא היה כפוף למנהל מעליו. החברה דיווחה לנתבע על התובע כעובד שכיר שלה החל מחודש אפריל 2019 ועד לחודש ינואר 2019 ושילמה עבורו דמי ביטוח, הנפיקה לו תלושי שכר, והתובע היה מורשה חתימה בחשבון הבנק של החברה, יחד עם בעלי השליטה רוני ויוסף.

זאת ועוד, החברה אף הנפיקה לתובע מכתב שכותרתו “סיום פעילות החברה”, ובו נרשם כי מועד סיום העסקת התובע יהיה בינואר 2019, עליו חתומים רוני והתובע. כמו כן, התובע חתם בחתימת ידו, ולצידה רשם “בעלים” על גבי אישור המעסיק על תקופת ההעסקה ועל השכר, אשר צורף לטופס התביעה שהתובע הגיש לנתבע לתשלום דמי אבטלה.

הסוגיה שהונחה בפני בית הדין היא בשאלה האם יש לראות בתובע כבעל שליטה בחברה יחד עם רוני ויוסף, וככל שלא, יש לקבוע האם יש לראות בו עובד שכיר של החברה.

בית הדין דחה את התביעה וקבע, כי לא הוכח שאשת התובע השקיעה כספים בהקמת העסק, אלא אביא הוא שהקים את העסק. כמו כן, אשת התובע ואביה הם היחידים שנרשמו כבעלי החברה, בחלקים שווים ואשת התובע מונתה למנהלת החברה.

עוד הוסיף בית הדין, כי בשום שלב לא היה התובע בעל מניות רשום או דירקטור רשום בחברה. עם זאת, בית הדין ציין, כי רישום פורמלי זה מהווה ראיה אחת מתוך מגוון ראיות לצורך הכרעה בשאלה האם יש לראות בתובע כבעל שליטה בחברה.

אמנם, בית הדין הדגיש כי בהתאם למסמכי החברה התובע לא היה בעל שליטה בחברה, אך עם זאת, בחן האם בפועל היה התובע בעל שליטה בחברה, מאחר שבעל שליטה בחברה יכול להיות כזה גם בעקיפין או ביחד עם קרובו.

במקרה הנדון, הוכח כי התובע היה בעל שליטה בפועל בחברה. וביתר פירוט, לתובע הייתה זכות חתימה בחשבון הבנק של החברה; התובע החזיק את אחד מכרטיסי האשראי של החברה ויכול היה לעשות בו שימוש; לתובע הייתה זכות לפטר עובדים ולהעסיקם; לתובע הייתה סמכות לקבל החלטות במסעדה, לרבות החלטות מהותיות; לתובע הייתה סמכות להורות על הפסקת התקשרות עם ספקי שירות שונים; התובע היה ממונה על עובדים שונים והוא לא היה כפוף למנהל אחר בחברה.

בית הדין ציין, כי מבחינה פורמלית, הנפיקה החברה לתובע תלושי שכר, אלא שבכך אין להוות ראיה מכרעת לכך שהתובע היה עובד שכיר של החברה. התובע לא הוכיח שהשכר ששולם לו בפועל תאם את תלושי השכר שהנפיקה לו החברה. שכן, עובד שכיר אמור לקבל תשלומים בהתאם לתלושי השכר. קבלת תשלומים אחרים, שלא במסגרת תלושי השכר, מצביעה כי התובע היה בעל שליטה בחברה ורשאי היה למשוך ממנה כספים מבלי קשר לתלושי השכר שהונפקו לו.

יתרה מכך, התובע הציג את עצמו כלפי חוץ וכלפי הנתבע כבעליה של החברה.

לפי כל המובא לעיל, בית הדין קבע כי התובע הוא בעל שליטה בחברה, והוא לא שכיר, אשר ביצע בחברה תפקיד של מנהל המסעדה. לאור זאת, התובע לא מבוטח בביטוח אבטלה וממילא לא צבר תקופת אכשרה מספקת לפי סעיף 161 לחוק.

**עד למועד כתיבת שורות אלו, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעובדה.

מקרה נוסף שעסק בשאלה מתי עובד הוא עובד שכיר ומתי הוא בעל שליטה נידון בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה. תביעתה של דיקלה לימן שיוצגה על ידי עו”ד רועי אלמדאי כנגד המוסד לביטוח לאומי. פסק הדין ניתן בינואר 2020, מפי השופט הראל ונציג ציבור המעסיקים, אמין אבין.  

הדיון נסב אודות זכאות התובעת לדמי אבטלה ובשאלה האם צברה התובעת תקופת אכשרה מספקת לפי סעיף 161 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: “החוק“) לגבי תאריך זה.

התובעת נשואה לירון לימן, שהינו בעל מניות רשום יחיד של חברה, המפעילה מזנונים בבניין הקריון בקריית ביאליק. כמו כן, החברה היא חברת מעטים.

החברה דיווחה לנתבע כי העסיקה את התובעת כעובדת שכירה בתקופה אוגוסט 13 עד מאי 2015, בנוסף, החברה הנפיקה לתובעת תלושי שכר, והתובעת לא החתימה כרטיס נוכחות.

הסוגייה שעמדה בפני בית הדין היא בשאלה האם יש לראות בתובעת כעובדת שכירה של החברה או שמא, יש לראות בתובעת כבעלת שליטה בחברה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות בתיק, בית הדין קיבל את התביעה וקבע כי התובעת עמדה בנטל השכנוע להראות כי הייתה עובדת שכירה של החברה, ולא בגדר בעלת שליטה.

וביתר פירוט, התובעת הוגדרה בחברה כמנהלת וביצעה בה עבודות שונות. לתובעת לא הייתה שום סמכות לחתום על הסכמים בשם החברה מול צדדי ג’, כמו לדוגמא, הסכם שכירות. בנוסף, התובעת עבדה בחברה במשרה מלאה.

זאת ועוד, בית המשפט ציין כי גרסת התובעת בנוגע לעבודה שביצעה בחברה, ולהיקף משרתה, לא נסתרה על ידי הנתבע, והיא אף זכתה לחיזוק ממסמכים שונים ומעדויות.

עוד הוסיף בית הדין כי על כך שהתובעת ביצעה עבודה בחברה, ועבודות מסוימות עבור חברה נוספת שבבעלות בעלה, ניתן היה ללמוד גם מעצם העובדה שכאשר הפסיקה לעבוד בחברה בכמה הזדמנויות, נכנסו בעלה ועובדים אחרים בעסק לנעליה של התובעת.

אמנם, שכר התובעת היה גבוה לעומת בעלה ולעומת עובדים אחרים בחברה, אך עם זאת, בית המשפט הדגיש כי לא ניתן לקבוע כי שכרה של התובעת היה שכר פיקטיבי, שכן, התובעת ביצעה עבודה בחברה במשרה מלאה ואין לומר שהשכר ששולם לה בלתי סביר בצורה קיצונית, שיש בה כדי להביא למסקנה שהשכר פיקטיבי.

יתרה מכך, בית המשפט הדגיש כי ניתן ללמוד על כך שהתובעת הייתה עובדה שכירה בחברה, גם מהאופי שבו היא הוצגה כלפי חוץ; החברה דיווחה עליה לנתבע כעובדת שכירה, הונפקו לה תלושי שכר ונמסרה לה הודעה בכתב על תנאי העסקה. כמו כן, סמכויות התובעת בחברה, אינן הצביעו על כך שהייתה בעלת החברה.

בית המשפט ציין כי למרות שמדובר בבני זוג נשואים, בעלה של התובעת היה זכאי שלא לראות בתובעת כבעלת החברה עמו. בנוסף, הסמכויות הרחבות של התובעת היו סמכויות של מנהל שכיר שכן, גם מנהל שכיר יכול להיות מוסמך לשכור עובדים ולפטרם, לחתום בשם החברה ולחייבה בחשבון הבנק שלה ולקבוע מדיניות.

לבסוף, הוסיף בית הדין כי התובעת לא עבדה בצורה רציפה בחברה. שכן, מי שהוא בגדר בעלים של חברה, שהיא במהותה חברה המנהלת עסק קטן ונזקקת לעבודתם בפועל של בעליה, לא היה מנתק עצמו מהחברה ופונה לעבוד במקומות אחרים, במספר הזדמנויות, כפי שעשתה התובעת.

לפי כל המובא לעיל, בית המשפט קבע כי התובעת צברה תקופת אכשרה מספקת בהתאם לסעיף 161 לחוק. לפיכך, על הנתבע לבחון את יתר תנאי הזכאות בנוגע לתביעת התובעת לדמי אבטלה, בהתייחס לתאריך הנקוב.

סוף דבר, בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבע לשאת בהוצאות ההליך.

Be the first to comment

Leave a Reply