תביעה נגד סימן ובניה, שיכון ובינוי וחברות ביטוח: במעבר בין מפלס גבוה לנמוך נחבל עובד באתר בניה בברך

מומחה מטעם בית המשפט קבע כי נותרה אצל התובע נכות רפואית צמיתה כתוצאה מהאירוע בשיעור 10% אך בעקבות נסיונו השית עליו אשם תורם בשיעור של 20%

ענף הבנייה, תמונה ויקיפדיה

מאת ג’ון גבע

בבית משפט השלום בעכו נדונה תביעתו של פלוני כנגד סימן בנייה ותשתיות כנגד הכשרה חברה לביטוח וכנגד שיכון ובינוי סולל בונה תשתיות (פתוח כבישים) וכלל חברה לביטוח ששימשו כצד ג’ במשפט. שמות באי כוח הצדדים לא צויינו בפסק הדין, אשר ניתן במרץ 2020, מפי השופט הבכיר ג’מיל נאסר.  

בפני בית המשפט הונחה תביעת פיצויים בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לתובע בעקבות תאונת עבודה שהתרחשה בשנת 2014, עת עבד כשכיר אצל הנתבעת 1, אשר בוטחה בביטוח חבות מעבידים אצל הנתבעת 2.

עו"ד ג'ון גבע | זוית אחרת
עו”ד ג’ון גבע | זוית אחרת

על פי הנטען בכתב התביעה האירוע התרחש בשנת 2014, כאשר תוך כדי עבודתו בשירות המעסיקה, נפגע התובע קשות באתר העבודה, בעת שעבר ממפלס גבוה למפלס יותר נמוך, החליק, נפל ונחבל בברך ימין. בעקבות האירוע, טופל בבית החולים ונזקק לסדרת טיפולים רפואיים ממושכים. כמו כן, נותרה לתובע נכות צמיתה בעקבות האירוע.

מנגד, המעסיקה הכחישה כל אחריות נזיקית ולחלופין טענה כי האחריות מוטלת על צדדי ג’. בהמשך לכך, הוגשה הודעה מוסכמת מטעם הנתבעות וצדדי ג’, לפיה ככל שתיקבע אחריות נזיקית בגין האירוע הנטען, הנתבעות וצדדי ג’ יגיעו להסכמה של חלוקה פנימית ביניהן ואין צורך להכריע בהודעת צד ג’ לגופה.

זאת ועוד, מומחה מטעם בית המשפט קבע כי נותרה אצל התובע נכות רפואית צמיתה כתוצאה מהאירוע בשיעור 10%. עוד קבע המומחה, כי התקיימה פגיעה תפקודית קלה עם השפעה על כושר הפעולה הכללי והשפעה על התנועות של ברך ימין, והדבר הקשה על התובע הן בחיי היום-יום והן בעבודתו.

לאחר שמיעת טענות הצדדים ובחינת הראיות בתיק, קבע בית המשפט כי התובע הוכיח את נסיבות פגיעתו וכי התקיימה עילה נזיקית אשר הטילה אחריות על הנתבעות. עם זאת, בית המשפט קבע שיש לתובע אשם תורם.

תחילה, ציין בית המשפט כי מדובר היה בעדות יחידה של בעל דין לפי סעיף 54 לפקודת הראיות, אשר מטרתו היא למנוע או לסכל תביעה מבוימת, אך עם זאת, נקבע בפסיקה כי ניתן להסתמך על עדות יחידה של בעל דין מקום שבו בית המשפט נותן “אמון מלא באמיתותה”. בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי עדות התובע נותרה עדות אמינה ומהימנה בכל הקשור לנסיבות האירוע וזאת למרות מספר סתירות קלות שנמצאו בעדות התובע.

בהתאם לכך, קבע בית המשפט כי התובע הוכיח שהוא נפגע תוך כדי עבודתו כשכיר אצל המעסיקה. עוד הוכיח התובע, כי עבד בהתאם להוראות המעסיקה ללא הפעלת שיקול דעת עצמי, וכי נפל כאשר ניסה לעבור ממפלס גבוה למפלס נמוך יותר, כחלק מביצוע עבודתו.

בית המשפט הדגיש, כי בגין כל תאונת עבודה קיימת חובת זהירות של המעסיק על שני היבטיה – מושגית וקונקרטית. בכל הקשור לחובת הזהירות הקונקרטית, קבע בית המשפט כי המעסיקה חייבת חובת זהירות כלפי התובע בגין ביצוע העבודה הספציפית ובאותו מקום שבו אירעה התאונה.

לאחר בחינת הראיות בתיק, קבע בית המשפט כי המעסיקה הפרה את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליה, שכן, משטח העבודה כלל סיכון ממשי מפני פגיעה מבלי שהיה גידור ו/או עזרה לתובע בביצוע עבודתו. עם זאת, בית המשפט קבע כי התובע נשא חלק מן האשמה לאירוע, וזאת מכיוון שהתובע פעל בחופזה, כאשר ניסה לרדת מן המפלס הגבוה למפלס נמוך, דבר שהביא להחלקתו.

זאת ועוד, בית המשפט ציין כי אילו התובע היה נזהר באופן מיוחד בגלל המיקום של ביצוע העבודה, הוא יכול היה להימנע מן התאונה. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי התובע היה מנוסה בעבודתו והכיר את נוהלי הבטיחות. לפיכך, ייחס בית המשפט לתובע אשם תורם בשיעור 20%.

לפי כל המובא לעיל, בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הנתבעות לשלם לתובע סך של 69,400 שקל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו”ד.

** עד למועד כתיבת שורות אלה, לא ידוע אם הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. 

Be the first to comment

Leave a Reply